פרחי מונטריי (פרק 13)

שנייה לפני שהשניים נכנסו אל החדר, פלור חשה מועקה. היא נעצרה במקומה ונזכרה בכל, נזכרה בהוריה, אשר הבריחו אותה מביתם ובגעגועיה אליהם. היא הזיזה את ידה מעורפו של ניקו, התיישבה על הרצפה, והחלה לדמוע.
"פלור?" שאל ניקו והתכופף אליה.
"נזכרתי בכל, ניקו!" אמרה פלור עם דמעות בעיניה.
"מה זאת אומרת?" שאל.
"כשאנשים חווים טראומה בחייהם, הם יכולים לשקוע באיבוד זיכרון זמני." הסבירה לו פלור "בגלל זה לא ידעת להגיד לי היכן הורייך נמצאים?" שאל.
"כן, בדיוק." אמרה לו והדמעות המשיכו לזלוג מעיניה "כנראה שגם אני סבלתי מאובדן זיכרון זמני."
"בואי." אמר לה ניקו "נצא מכאן." והשניים יצאו מהחדר המסתורי אל הסטודיו.
ניקו, עזר לפלור לצאת מהחדר. הוא נשען על הקיר בעזרת רגלו וסגר את הדלת הקטנה.

"מה קרה, פלור?" שאלה ולה כשהיא ופדרו נכנסו אל החדר "למה את בוכה ככה?"
"סתם…" ניסה ניקו לחשוב על סיבה "כואבת לה מאוד הרגל."
ולה ופדרו הביטו זה בזו ונכנסו אל החדר.
"מה אתם מחפשים?" שאל ניקו.
"אני מחפש את הגיטרה שלי." השיב "אני וולה רוצים לנגן קצת."
"אולי תנגנו כאן?" שאלה פלור "בדרך כלל כשאני במצב רוח כזה, אני מנגנת ושרה כדי להירגע." חייכה.
"טוב, בסדר." אמרו פדרו וולה, לקחו את הגיטרה והושיטו לפלור ולניקו את מילות השיר.
"פדרו, אתה כתבת את השיר?" שאלה פלור.
"לא. ולה כתבה אותו אני רק הלחנתי." ענה לה פדרו וולה החלה להסמיק.
"טוב, מוכנים?" שאל פדרו.
פלור וניקו הביטו זה בזו והנהנו.
"מה אתם עושים?" שאל כריס בחיוך בעודו נכנס לחדר.
"אנחנו עומדים לשיר את השיר של ולה." חייכה פלור.
"אפשר להצטרף?" שאל כריס והתיישב ליד התופים.
פדרו הביט בולה והיא לא התנגדה.
ניקו לקח גם הוא גיטרה, כיוון אותה והחמישה החלו לשיר ולנגן.

"איך תוציא אותי מהעבודות שלי בבר?" שאלה לוס את פבלו.
"קודם כל, את צריכה לבוא איתי אל המעון שבו אני וחבריי מתגוררים." אמר.
"אתה גר במעון?" שאלה בהתפעלות.
"בערך. אני בנו של המנהל." אמר "אבל זה לא משנה עכשיו. בואי!" והשניים הלכו במהירות אל המעון.

עברה חצי שעה. פלור שכבה על מיטתה כשלידה התיק שאימה ארזה לה. היא הביטה בתיקה הורוד ונזכרה במשפטיהם של הוריה באותו יום שהוברחה בו מביתה. הדמעות שוב זלגו מעיניה ושוב היא חשה בחוסר הזה בהוריה.
היא החלה לפרוק את התיק ולבדוק שוב את תכולתו כדי להיזכר מעט. היא הוציאה את הבגדים שהיו בו, את שק השינה ואת המטרייה. היא החזיקה בידה את ז'קט הג'ינס האהוב עליה, שאימה קנתה לה ביום הולדתה האחרון. פלור חיטטה מעט בכיסיו של הז'קט עד שהרגישה משהו מוזר.
"מה יש כאן?" שאלה את עצמה והוציאה בזהירות מהכיס חתיכת נייר המקופלת לארבעה חלקים. פלור התרוממה במהירות והביטה בה בסקרנות.
היא פתחה באיטיות את קפליו של הנייר וראתה מפה ישנה, שעל גבה מצוירים כמה סימונים וכמה קווים מקווקווים.
"מה את עושה, פלור?" נשמע קולו של ניקו מאחור ופלור קפצה מעט על מיטתה "ניקו!" אמרה "הבהלת אותי מאוד." ופנתה לו מקום לשבת.
"מה זה הציור הזה?" שאל.
"זו מפה שמצאתי באחד מכיסיו של הז'קט שלי." אמרה לו "אבל אני לא יודעת לאן היא אמורה להוביל אותי, או איך היא הגיע לכיסו של הז'קט שלי."
"אפשר לראות את המפה?" שאל ופלור הושיטה לו את המפה.
ניקו הביט במפה בסקרנות ובריכוז רב. "גילית משהו, ניקו?" שאלה פלור.
ניקו הנהן לעברה. "נו, מה גילית?" שאלה פלור בסקרנות.
"אני יודע מאיפה אנחנו צריכים להתחיל!" קרא ניקו.

ולה ומיה, ישבו בסטודיו וחשבו כיצד לשדך ללונה חבר.
"את בטוחה בזה, ולה?" שאלה מיה "לא נעים לי להתערב בחייה של לונה."
"אנחנו לא מערבות לה בחיים!" קראה ולה "אנחנו רק עוזרות לה."
"בסדר." אמרה מיה והתרוממה מהפוף. "תזכירי לי בבקשה מה התוכנית שלך?" ביקשה.
"אין לנו זמן לזה עכשיו, מיה." אמרה ולה "אנחנו צריכות להשיג עוד כמה דברים!"
"מה אנחנו עוד צריכות?"
"אנחנו צריכות דלי מים ואת הזוג החדש שלנו!" קראה ולה והשתיים יצאו מהסטודיו.