פרחי מונטריי (פרק 2)

פלור וניקו צעדו ברחובות מונטריי במשך רבע שעה ופלור החלה להילחץ מעט ולא הבינה לאן ניקו רוצה לקחת אותה.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלה בדאגה.
"עוד מעט תגלי." ענה ניקו.
פלור וניקו הגיעו אל יעדם. היה זה בית גדול ומפואר, בצבע לבן ובעל גג רעפים אדום, ומסביב לדלת הכניסה החומה היה דשא ירוק והרבה פרחים ועצים גדולים.
פלור התקדמה כמה צעדים וחשבה שעיניה מתעתעות בה.
"מה זה המקום הזה?" שאלה.
"ברוכה הבאה למעון הגדול של העיר מונטריי." אמר ניקו.
פלור נעצרה במקומה והביטה בניקו.
"אתה רוצה שאני אגור במעון?" שאלה במעט זעם.
"אני לא רוצה, אני מציע." אמר.
"אתה חושב שאני צריכה לגור במקום הזה כי אני מסכנה?!"
"זה לא מה שאמרתי." ניסה ניקו להסביר.
פלור לא הקשיבה לו. היא הלכה מספר צעדים אחורנית, החלה לדמוע ורצה במהירות מהמקום.
"פלור חכי!" קרא ניקו ורץ בעקבותיה.

בעודה רצה, פלור לא שמה לב לגזע העץ שהיה באמצע המדרכה. היא מעדה ונפלה.
"פלור!" קרא ניקו ורץ לכיוונה "את בסדר?"
פלור התיישבה על המדרכה והביטה ברגלה הפצועה.
ניקו נתן לה את ידו וניסה לעזור לה לקום.
"אני לא יכולה לדרוך על הרגל."
"בואי, נלך למרפאה." אמר ניקו "היא נמצאת בקצה הרחוב." והניח את ידה של פלור על עורפו והשנים התקדמו אל המרפאה.
המרפאה במונטריי הייתה שונה מאוד מהמרפאה של מקסיקו סיטי. היו שם הרבה ספסלים וכיסאות שעליהם האנשים יכולים לשבת, היו בו הרבה קומות כשבכל קומה עשרה חדרים, ורופא בכל חדר.
ניקו הושיב את פלור על אחד הכיסאות הלבנים וניגש אל הקבלה.
"שלום איש צעיר." אמרה המזכירה.
"שלום גברתי." אמר בנימוס.
"איך אוכל לעזור לך?"
"החברה שלי…"
"פלור עצרה את משפטו "ידידה!" קראה.
ניקו הביט בה והמשיך לדבר עם המזכירה "הידידה שלי, נתקלה בגזע עץ ואני חושב שהיא נקעה את הקרסול."
המזכירה הסתכלה בדפי המרפאה והפנתה את ניקו ופלור אל חדר מספר חמש שנמצא בקומה השנייה.
ניקו עזר לפלור לעלות במדרגות והשניים המתינו שיהיה תורם להיכנס.
"המטופל הבא בבקשה!" קרא הרופא והשניים נכנסו לחדר.
חדר הרופא היה די גדול. היה בו שולחן קטן וחום שעליו מחשב ולצידו כיסא לבן, והייתה שם גם מיטה קטנה שעליה יושבים המטופלים.
הרופא היה מבוגר. בעל פלומת שיער אפורה, שפם אפור ומשקפיים גדולות ועגולות. הוא לבש חלוק לבן, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ועל תג החלוק היה כתוב: "דוקטור אנטוניו ברילוצ'ה."
"שלום נערים צעירים" אמר בחביבות.
"שלום דוקטור ברילוצ'ה." אמר ניקו, הוריד את תיק הגב של פלור אל הרצפה ועזר לה לשבת על מיטת המטופלים.
"מה הבעיה גברת צעירה?"
"נתקלתי בגזע עץ, וקשה לי לדרוך על הרגל."
"טוב, אם כך בואי נבדוק מה קרה." אמר הדוקטור.
לאחר כמה בדיקות שערך, הצהיר אנטוניו כי פלור לא שברה דבר, ושהכאב יחלוף תוך כמה ימים. הוא חבש את רגלה בתחבושת אלסטית ועזר לה לרדת מהמיטה.
ניקו חיפש בכיסיו כמה פזוס שיוכל להביא לרופא אך לא הצליח למצוא כמה. פלור הביטה בו במעט חשד אך ניגשה אל הרופא והסבירה לו שלשניים אין די כסף כדי לשלם על הטיפול והוא הסכים שישלמו לוב מועד אחר.

פלור וניקו החליטו ללכת לאכול ארוחת צהריים באחת ממסעדות העיר.
למזלם, הם מצאו מסעדה שקרובה מאוד אל המרפאה והתיישבו בשולחנם.
לאחר שהזמינו את המנות שלהם, השניים החליטו לשוחח מעט ע שהאוכל יגיע.
"ניקו, תודה על שלווית אותי לכאן" אמרה פלור "ואני מצטערת על איך שדיברתי אליך קודם, אני עוד מבולבלת מאוד ממה שעברתי ו…"
"את לא צריכה להסביר לי." אמר ניקו והמלצר הגיש להם את המנות.
ניקו ופלור סיימו לאכול את ארוחת הצהריים שלהם ויצאו מהמסעדה אל הרחוב.
"לאן את רוצה שנלך עכשיו?" שאל ניקו.
"בוא נלך למעון." אמרה.
"את באמת רוצה ללכת לשם?" שאל בהתפעלות.
"אני מוכנה לנסות." אמרה "אני תמיד אוכל ללכת לבית שלך אם ארגיש לא בנוח."
ניקו חייך "הבית שלי נמצא במעון הזה."
"באמת?" שאלה פלור והחלה לדמוע מעט "לא ידעתי."
"זה בסדר." אמר.
הם הגיעו אל המעון, ופלור היססה מעט.
"שניכנס?" שאל ניקו בחיוך
פלור הנהנה לעברו ואחזה בידו.
השניים התקדמו אל דלת הכניסה ואחזו ביחד בידית.
"בספירה של שלוש." אמר ניקו בחיוך.
"אחת." אמרה פלור.
"שתיים."
"שלוש!" אמרו השניים יחד ופתחו את הדלת.