פרידה מושכת אהבה – פרק 4 ( מוקדש לאליאני ! ) ❤

אז… היי לכם ! אחרי 5 ימים… חזרתי !
ההפסקה הזאת ממש עשתה לי טוב… השמחת חיים שלי פשוט אבדה, ועכשיו החיוך לא יורד לי מהפנים ! את כל הקשיים והמכשולים עברתי, ואני ממש מרוצה !
המחסום כתיבה התעופף (נקווה שלא יחזור -,-׳)
(אשמח לביקורת בונה, ולא לכתוב, מושלם אין מה לשנות, תגיבו, תכתבו מה שמציק לכם בסיפור ! אני ממש רוצה לשנות את הכתיבה שלי… למשל: יותר קיטשי, פחות קיטשי, יותר מתח, סימני פיסוק, שגיאות כתיב וכו׳…)
צום קל לכולם ! <3
אז… תהנו ותגיבו ! ❤❤❤

נקודת מבט רותם:

צלצול כניסה לכיתות הידהד בכותלי בית הספר. הרגשתי תפיסה בידי והסתובבתי אל אימי שעמדה מאחורי. נופפתי לשלום לגל ולירון שנכנסו לבית הספר.
״בואי״ אמרה ושתינו הלכנו אל עבר המזכירות. תקתקתי בעדינות על דלת העץ הלבנה.
״פתוח״ אמרו מבפנים ולחצתי על ידית הדלת. הדלת נפתחה בחריקה קטנה.
״שלום ! את בטח התלמידה החדשה״ אמרה המזכירה, שיערה הזהוב היה אסוף בקוקו מרושל ועינייה האפורות נצצו. תווי פניה מעט עגולים ואפה בינוני. היא נראת בסביבות גיל ה – 40.
״כן, נעים להכיר. רותם״ אמרתי בנימוס. מהצד ראיתי חיוך גאה מתנוסס על פרצופה של אימי.
״שמעתי שנחתתן אתמול… ברוכות השבות״ אמרה בחיוך החושף שיניים לבנות וישרות. חיוך קטנטן הבליח משפתיי העבות.
״כן… אחרי 6 שנים, החלטנו לחזור לארץ״ אמרה אימי בחיוך. המזכירה חייכה חיוך מתוק והנהנה.
״אוקיי… את כיתה י״א 1, המחנכת שלך זאת גלית תורג׳מן, 18 תלמידים בכיתה ועכשיו 19, הנה מערכת שעות, ותלכי לספריה, ישר במסדרון ושמאלה, ותביאי לספרנית את הפתק. היא תביא לך ספרי לימוד״ אמרה בחיוך והגישה לי הרבה דפים.
״מותק, תביאי את הספרים, ותשימי בתיק רק מה שאת צריכה. את השאר אני אקח הביתה, טוב ?״ שאלה אימי בחיוך. איי איזה אמא דואגת. הנהנתי ויצאתי מהמשרד הגדול. התקדמתי ישר, כמו שהמזכירה אמרה, ופניתי שמאלה. נכנסתי לתוך חדר ענק, מלא מדפי עץ חומים ומעליהם ספרים רבים. התקדמתי לספרנית שהייתה שם. מעט מלאונת, שיער שחור אסוף בקובנה הדוקה, ועיניים ירוקות כזית.
״שלום, המזכירה שלחה אותי להביא ספרים…״ אמרתי בנימוס וחייכתי חיוך מתוק. כשצריך להיות מנומסת אני הכי מנומסת בעולם, אבל כשצריך לפתוח מעט את הפה, אני יעשה זאת ולא יהסס.
״בואי אחריי״ אמרה בחיוך מתוק והובילה אותי לשולחן מלא בערימות ספרים. ״אני אקריא לך את השמות של הספרים ותקחי אותם, טוב ?״ שאלה ונאלצתי להנהן בלית ברירה.

נאנחתי והתקדמתי שוב לכיוון המזכירות. תיקי תלוי על כתף ימין שלי ברישול. וידיי מחזיקות את ערימת הספרים הכבדה. פניתי ימינה ונפלתי בחוזקה על הריצפה. הרגשתי את כל הספרים נופלים על גופי, כן… חתיכת משקל. שמעתי צחוק מתגלגל, אותו צחוק מוכר. פקחתי את עיניי ופגשתי בעינייו הכחולות כקרח. פערתי את עיניי בהלם. הוא כל כך התבגר. שיערו השחור היה מסודר בקוצים ישרים. הוא היה שזוף, עיניו הכחולות וצחוקו המתגלגל והעדין נשארו כמו שהיו. גופו היה שרירי. אפילו דרך חולצת בית הספר הלבנה ראיתי את קוביותיו. ללא ספק, נשאר חתיך ומטופח כמו שהיה אז…
״סתומה, מה את לא רואה לאן את הולכת ?!״ אמרה מישהי בקול ציפציף ורק עכשיו שמתי לה אליה. הם היו שלובי ידיים ועמדו מולי. אפילו לא עוזרים לי לקום. שיערה היה צבוע ורוד מסטיק ועינייה אפורות. גבותייה היו שחורות אז הבנתי ששיערה היה שחור לפני שצבעה אותו. היא לבשה חולצת בית ספר גזורה, שחשפה את העגיל שבטבור שלה. שורט ג׳ינס ונעל עקב גבוהה ענקית. פרחה… ממתי ג׳ייק יוצא עם פרחות ?!
״מה את מדברת אם האהבלה העקומה הזאת ?!״ אמר והרגשתי צביטה חזקה בליבי. הוא לא מזהה אותי ?
״רותם ? רותם !״ שמעתי קול קורא בשמי וראיתי את אימי רצה לכיווני. ״את בסדר ?״ שאלה בדאגה והעיפה את הספרים מגופי הצנום. היא תפסה בידי ומשכה אותי לעמידה. הבטתי בג׳ייק שמבט סוקר על פניו.
״שלום לכ… ג׳ייק !״ אמרה והסתובבה לכיוונם. היא חיבקה אותו חזק. צחקקתי בשקט כי הוא עקף אותה בראש שלם. ״טוב לראות אותך !״ הוסיפה.
״נועה ? רותם ?!״ שאל בהלם. הנהנתי בראשי והתעלמתי ממבטיו. ׳אהבלה עקומה ? שיזכור את זה טוב טוב.
״טוב… בואי תביאי לי את הספרים שאת לא צריכה להיום״ אמרה ועזרה לי להרים את הספרים שהיו על הריצפה.
״אתן צריכות עזרה ?״ שאל ג׳ייק בהיסוס.
״לא, תודה״ סיננתי בשיניים חשוקות והרמתי את הספר האחרון.
״ביי״ מלמלה אימי כי משכתי אותה במהירות משם.
״מה קרה ?״ שאלה לאחר רגע. הנחתי את הספרים על כיסא שהיה במקום.
״כלום… אני מאחרת לשיעור״ מלמלתי והוצאתי מתיקי את המערכת שלי. ״זה קחי… זה תשאירי לי… גם את זה… וזה.. וגם זה… זהו ! את השאר תקחי״ אמרתי ואימי הרימה את הספרים. ״את רוצה אני יעזור לך ?״ שאלתי שראיתי שערימה כבדה לה.
״לא… אני אסתדר.. בהצלחה ילדה יפה שלי !״ נשקה לראשי ויצאה מבית הספר. נאנחתי ביני לבין עצמי והכנסתי את ספרי הלימוד אל תיקי השחור. סגרתי את הרוכסן הכסוף והנחתי אותי על כפתי הימנית והתחלתי לפסוע לכיוון הכיתה החדשה שלי.
נעזרתי בכימה תלמידים שהובילו אותי לכיתה שלי, י״א1. הכי כיף, רק כיתה אחת עם 19 תלמידים. לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי חלושות על הדלת הלבנה. לחצתי על הידית ומשכתי את הדלת מעט אחורה. התקדמתי כמה צעדים קדימה וחייכתי חיוך מתוק.
״שלום לך ! את כנראה… רותם, נכון ?״ אמרה אישה בסביבות גיל ה – 40 לחייה. שיערה שחור כפחם, אסוף בקוקו מתוח ועיניים חומות קטנות. מעט מלאונת, אבל לא יותר מידי.
״כן, את גלית, נכון ?״ שאלתי בנימוס והרחבתי את חיוכי שחשף שיניים ישרות, לבנות וקטנות. עשיתי גשר כדי שיהיה לי חיוך ישר ויפה. במשך שנה וחצי הייתי עם גשר, לפחות הוא היה שקוף ולא ראו אותו כל כך.
״נכון. תלמידים, יש לנו תלמידה חדשה, נא להכיר את רותם לורנס״ אמרה בחיוך חמוד ונשמעו כמה שריקות בכיתה. סומק קל טיפס ללחיי ומיהרתי לסקור את התלמידים. הבנות פרחות. כולן לבושות חשוף (ככל שניתן בבית הספר). חוץ מלירון וגל שהיו לבושות כמוני, נורמאלי. בנים חתיכים, חלקם פחות. אבל ללא ספק, ג׳ייק היה הכי מושלם בכיתה הזאת, מכל בחינה. עינייו הכחולות ננעצו עמוק בתוך עיניי, חודרות ומביעות צער וחרטה. בגלל שהיינו חברים בעבר אז הוא חושב שאני אסלח לו ?! גם אם לא היינו חברים טובים בעבר הוא לא צריך להתנהג לאף אחד ככה. שיערו השחור היה מסודר בקוצים ישרים ומושלמים.
רק עכשיו שמתי לב שהמחומצנת בורוד ישבה לידו והוא הניח את ידו סביב מותניה הצרות. צביטה קלה צבטה את ליבי, שוב. אך התעלמתי מזה במהירות.
״רותם, תשבי בבקשה ליד אלירן״ אמרה והיא הצביעה לכיוון ילד שנראה טוב, ממש טוב. שיערו החום הפרוע נפל על פניו בצורה מושלמת ועינייו הירוקות ננעצו בגופי, סוקרות אותו ומחייכות חיוך תחמן. יופי, עוד אחד חרמן…
הוא יישב בשורה השניה בטור האמצעי. נאנחתי והתקדמתי לשולחן האפור והרבה ציורים מקושקשים עליו. הנחתי את התיק בצד השולחן ומשכתי מעט את כיסאי אחורה. התיישבתי במקומי והמורה המשיכה לדבר על חומר שבכלל לא הקשבתי לה. מולי ישבו לירון וגל, מה שגרם לחיוך קטנטן לבצבץ בזווית פי. אך להרגיש באותה המידה אי נוחות, משום שג׳ייק והמחומצנת בורוד ישבו מאחורי.
״מממ.. קוקו שאנל…״ מלמל והריח את צווארי. גורם לסומר עז להתפשט על פניי. הזזתי את ראשי הצידה במבוכה, מרגישה בעיטה קטנה בכיסאי. הסתובבתי אחורה בעצבים ואז גיליתי איזה טעות עשיתי. הבטתי בג׳ייק ובמחומצנת בורוד שהביטו בי בחזרה, באי הבנה.
״נו מה ?!״ שאלה בקולה המעצבן ועשתה תנועה עם ידה.
״אל תבעטי לי בכיסא״ סיננתי בארסיות והסתובבתי חזרה למקומי. אלירן הניח את ידו על ירכי וקרץ לי.
״מצטערת, אני לא עוד אחת מהזונות שלך״ סיננתי בין שיניי וחזרתי להביט במורה. מתעלמת ממנו מנסה לתפוס את מבטי.

*****

״אוווף ! הוא כל כך מעצבן !!״ אמרתי בעצבים ללירון וגל. ישבנו שלושתינו בדשא שבחצר בית הספר.
״מי ? אלירן ?!״ שאלה גל וצחקקה. נגסתי ביס קטן בכריך שקניתי בקפיטרית בית הספר. הנהנתי לחיוב ובלעתי את הביס שלקחתי לפני דקה.
״למה מה הוא עשה לך ?״ שאלה לירון ולקחה עוד כפית עם מעדן מילקי. היא חולת מעדנים שזה משהו מפחיד…
״מה הוא לא עשה…״ מלמלתי ונאנחתי. הריח את הצוואר שלי, הניח יד על הירך שלי, נשך את תנוך האוזן שלי מתי שהמורה הסתובבה, ליטף את המותניים שלי, ניסה לגעת לי בחזה אך הבאתי לו בעיטה הגונה לרגל עם נעליי העקב שלי. מה הוא לא עשה בשעה מסכנה…
״במילה אחת – סוטה״ סיכמתי את הדעה שלי עליו. פשוט סוטה.
״זה ידוע… הוא כל היום מזיין וזורק… רואה מישהי כוסית, מכניס למיטה ומתחפף, אל תפלי בפח שלו…״ אמרה לירון בחיוך. וזרקה את קופסת מעדן המילקי שלה. היא פתחה את התיק והוציאה עוד מעדן, בטעם וניל.
״שדדת את חברת שטראוס ?!״ אמרה גל בהתפלאות ושתינו פרצנו בצחוק.
״אוח שקט ! את תמשיכי לאכול את הסנדוויץ שלך ואת תמשיכי לאכול את הבורקסים שלך, בתיאבון !״ אמרה בחיוך ופתחה את העטיפה של המעדן…