פרק 1 – נואל

שררה דממה ברקע. כל מה שיכולתי לשמוע היה ההד של הכאפה המצלצלת שאופיר קיבל ממני. יכולתי להרגיש איך הלחי שלו בוערת. "תלך מכאן." לחשתי בשקט והסתובבתי. למרות כל העיניים שנשאו אלינו מבטים מלאי הפתעה, המשכתי להתנהל כרגיל וללכת בראש מורם, כאילו הלב שלי לא התנפץ כרגע לחתיכות. חיכיתי שהוא יסתובב וילך, לא יכולתי לשלוט במיקס הרגשות ששרר לי בלב ברגע בו המבטים שלנו נלכדו. לא יכולתי לסבול את המבט של העיניים היפות שלו, צמאות לרחמים אך מלאות אשמה.

"את בסדר?" קמילה פנתה אלי עם מבט של רחמים בעיניה. "די עם המבט הזה קמי, אני בסדר" שיקרתי במצח נחושה. לא רציתי לתת לשום דבר לערער את המזג והיציבות שלי שגם ככה הצליחו להעלם ברגע שראיתי את אופיר.
"אני לא מבינה מה הוא עושה כאן! מה הוא חושב לעצמו?! שזה יחזיר אותך אליו?! הוא כזה חל…"
"די!" הרמתי את הקול שלי מעט, גורמת למשיכת תשומת לב מיותרת אלינו. "די" חזרתי לטונים הרגילים שלי מנסה לווסת את הכעס. "תאמיני לי שאני כועסת יותר, פגועה יותר, כואבת יותר אבל אני לא רוצה לשמוע עליו יותר. אופיר מבחינתי הוא היסטוריה, משהו שהיה ולא נברא. אני סיימתי." אמרתי בנשימת האוויר האחרונה שהייתה לי לפני שהדמעה הקטנה בצד ימין של העין צצה לה.
"אני מצטערת. פשוט אכפת לי ממך." קמילה אמרה לי בעודה מחבקת אותי חיבוק חם, אוהב, אחד שכמעט גרם לדמעות שלי לרדת ולמחוק לי את המסקרה. "אני יודעת, תודה, אני אוהבת אותך." השבתי לה מייללת מעט, חסרת אונים.
"ירח, הגיע הזמן להוריד אותה, לזרוק אותה ולשכוח מהכל." קמילה זרקה לעברי ומבטה ריצד על האצבע השמנמנה שלי. "אני יודעת" רטנתי. "אני זזה הביתה, הראש שלי לא כאן ואני חייבת קצת שקט."

השעה הייתה בערך 04:30, נעמדתי עם הרכב באמצע הצומת. מריצה את כל הזכרונות שלי עם אופיר. איך הכרנו, הנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה ו…הפעם האחרונה שבה גיליתי. הפנייה ימינה הובילה היישר אל הבית אבל במקום זאת משהו אמר לי לפנות שמאלה, היישר אל המקום הסודי שלי, "הצוק". החנתי את האוטו והתחלתי ללכת אל כיוון הצוק, מתענגת על השקט והצליל העדין שהחול מנפיק ברגע שכף הרגל שלי דורכת עליו. מתבוננת אל הנוף, רואה איך הגלים מתנפצים על הצוק, חושבת כמה בא לי להיעלם יחד איתם. הדמעות התחילו לזרום ואיתם היבבה הקולנית שלי, הרשתי לעצמי להתפרק, לא היה שם אף אחד, לא היה לי אכפת. הורדתי את השמלה, נשארת עם חזייה ותחתונים, נעמדת על הקצה של הצוק, תמיד ראיתי אנשים קופצים משם ויוצאים כמו גדולים, אך תמיד היה הפחד הזה שמשהו השתבש. התחרטתי, לקחתי מספר צעדים אחורה, אוספת את החפצים שלי ומתקדמת אל האוטו.

"חשבתי שאת יותר אמיצה ירח." שמעתי קול חזק מדבר אלי.
"נואל? מה אתה עושה כאן?" אמרתי מופתעת מנסה להסתיר את חלקי גופי
"את מתנהגת כאילו את ערומה, תירגעי" הוא אומר בעודו צוחק ומראה חיוך ישר שיניים על פניו.
"אמממ כי זה חצי נכון כרגע!" עניתי מסמיקה קלות.
"שמעתי על מה שקרה….אני מצט.." הוא התחיל להגיד "אל!" לא נתתי לו לסיים את המשפט. "נמאס לי מהרחמים של אנשים, אני לא מצטערת שזה קרה, זה הראה לי מי הוא באמת, חלאה." עניתי בעצבים, רותחת.
"אני רק מקווה שאת בסדר" הוא הניח על כתפי את ידו בצורה מנחמת.
"אני אהיה" לחשתי, מוחה את הדמעה שנזלה לה.
"אז קופצים?" חיוך מטורף עלה על פניו והבגדים שלו כבר הספיקו לרדת.
"מה אתה עושה?! אתה משוגע?!" עניתי בבהלה. "לפני רגע את תכננת לקפוץ, אז מה זה אומר עליך?!" הוא ענה בחיוך מעצבן שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. "תרנגולת!" הוא צעק לעברי ועשה תנועות כנפיים עם הידיים.
התקרבתי אליו ולחשתי "אתה יכול להחזיק לי את היד? אני קצת מפחדת." הוא הסתכל עלי בלי להגיד מילה ורק חייך. "ב3 כן? 1, 2 ,3!" קפצנו מהצוק אל הגלים הסוערים. הגוף שלי היה באנדרנלין כל כך חזק שחייכתי גם בתוך המים. יצאנו מהמים והתיישבנו על סלע גדול, מסתכלים על הזריחה, זה הזכיר לי את הרגעים שלי עם אופיר, שהיינו קמים מוקדם ושותים קפה בזמן ישיבה על המרפסת אצלו בחצר ומתענגים על השמש.

"אני יודע שזה מזכיר לך המון דברים" נואל קטע את מחשבותיי. "אבל תמיד אפשר ליצור דברים חדשים, תמיד יהיה משהו יותר טוב שעתיד לבוא, אל תחשבי יותר מדי." הייתי בהלם ממה שיצא לנואל מהפה. הוא תמיד נתפס בעיניי בתור בחור ממוצע בלי יותר מדי תוכן חוץ מהשרירים שהוא מפגין בראווה במשחקי הפוטבול שהוא משחק בטקסס כל חודש.
"תודה." חייכתי אליו. חזרנו בחזרה למעלה, באים להתלבש עד ש…..

"ירח? נואל מדאיין?! מה לעזאזאל את עושה פה ועוד איתו?!" ……. המשך יבוא.