פרק 12 בין הצללים

פרק 12

עוד לפני שהספקתי להשליך את נעלי הסטיב מאדן הארורות לפינה בחדר ולתלוש את השמלה מעליי, התקשרתי לעדן.

למזלי הוא היה בשמירה בדיוק באותו זמן ולא קיבלתי סינון של "זה-יכול-לחכות-למחר-בבוקר"

"נשיקה במצח? זהו?" צניחה משמעותית בסולם ההתלהבות שלו נשמע מעבר לקו.

"כן"

"זה לא היה אמור להסתיים ככה!" רטן.

"זה לא-"

"הוא רוצה אותך" קטע אותי באובר-ביטחון.

קימטתי את מצחי בבלבול בזמן שנחלצתי מהשמלה הצמודה, "זה לא בדיוק ככה…"

ניסיתי להסביר שזה לא היה דייט אבל כל מה שהצלחתי להוציא זה נשיפת ייאוש.

זה התחיל בהזמנת התנצלות ונגרר למשהו שלא יכלה להגדיר בדיוק מהו. היה מתח מיני, זה היה ברור.

כשאצבעותיו ליטפו את צווארי והצמידו את מצחי אל מצחו – הרגשתי שכל העולם מסתחרר סביבי באופוריה.

הייתי בטוחה שעוד שניה שפתי ילטפו את שפתיי אבל בסוף – הם נצמדו אל מצחי, כמו ילדה בת שתיים עשרה בתקופת גיל הטיפש- עשרה.

באיזשהו מקום זה היה מאכזב. רציתי יותר, ציפיתי ליותר – ואז הבנתי שפה טעיתי.

הוא הבוס המיליונר שלי עם דרך מוזרה להביע התנצלות – ושום דבר מעבר לזה לא קורה מתחת לשטיח.

"הוא הזמין אותך לאירוע, מקנא לך ומחפש את הקרבה שלך." אמר, "תאמיני לי מותק, זה דייט בהסוואה והבחור פשוט קיפל את הזנב בין הרגליים וברח"

"לא יודעת, עדן, הוא לא מהטיפוסים שמקבלים רגליים קרות." אמרתי בזמן שהסרתי את האיפור מהעיניים, "אם הוא היה רוצה, הוא היה עושה את זה מזמן"

"הוא לא מהטיפוסים שאפשר להבין מה עובר להם בראש, איה"

האלילה הפנימית שלי הסכימה עם זה. אבל, לעזאזל, ההיגיון שלי פשוט סירב להאמין. לא רציתי להשלות את עצמי ולהכניס ראש בריא למיטה חולה.

"עזוב," צנחתי על המיטה, "אני חייבת שינה טובה"

"חולה עלייך חיים שלי"

חיוך עלה על פניי. "גם אני, תודה על הכל"

התעוררתי לבוקר עייף במיוחד. שעתיים וחצי של שינה שהרגישו כמו שתיי דקות וחצי. הרגשתי מותשת פיזית ונפשית. המחשבות מליל אמש הכניסו אותי למערבולת של השערות ושאלות של "למה הוא התכוון כש…".

הדבר היחיד שהצליח להעיר אותי זה קפה חזק במיוחד, וגם זה הזכיר לי אותו – הפעם הראשונה שנפגשו.

את הרגע שבו נלכדתי בעוצמת המבט שלו וידעתי שבקלות אפשר ליפול לרשת החוטים שלו.

היה משהו בכוח ובשליטה שבעיניו שהדליקה נורה אדומה. הוא היה יכול לגרום לך להיות שלו בכל מובן המילה, לנדנד אותך כרצונו כמו בובה על חוט.

את תהיי כנועה לו ואולי אפילו תרצי בכך ותמסרי לו את השליטה לידיו.

כשנכנסתי לבניין עשרות זוגות עיניים ננעצו בי. מהרגע בו נכנסתי – השומר הזועף חייך לעברי לשם שינוי ועוד נתן לי לעבור בלי תג זיהוי – עד הרגע בו עליתי למעלית ונכנסתי למשרד.

הרגשתי שכולם יודעים משהו שאני לא.

"בוקר טוב" נטע, לדוגמא, נראתה כמו כל האנשים האלה.

"היי" חייכתי והנחתי את התיק.

"לא יצא לך לפתוח עיתון היום, נכון?"

"את צוחקת?" גיחכתי, "בקושי פתחתי עיניים"

"האירוע המדובר"

"איך את- אלוהים ישמור…" האסימון נפל והמציאות הכתה בי כמו דלי עם מי קרח, "מה כתוב?"

"הזוג הטרי החדש" היא נופפה מולי בעיתון. כותרת ראשית באדום ותמונה גדולה שלנו הודפסה בעמוד הראשי ברכילות. לא ראיתי כזה דבר מאז הידיעה שיהודה ונינט ביטלו את החתונה.

בלעתי את הרוק והתחלתי להרגיש שכל העניין הזה גדול עליי. ממישהי אנונימית שעד אתמול אף-אחד לא הכיר – הרגשתי כמו דמות ציבורית שכל תשומת הלב מופנית אליה.

"את צריכה כוס מים? את נראית חיוורת"

"אני בסדר" הצלחתי למלמל בזמן שעשיתי את דרכי למשרדו של דניאל. אפילו לא דפקתי. הוא היה יכול להיות באמצע דיון ואפילו לא חשבתי על זה.

למזלי מצאתי אותו יושב מול צג המחשב, מרוכז וסמכותי להפליא. כשהוא הרגיש בנוכחותי, עיניו נפתחו בהפתעה.

"בוקר טוב, איה" הוא נשען לאחור בכיסאו. כל כולו היה מרוכז בי כרגע.

בוקר טוב? רציתי לצעוק ששום דבר לא טוב ושום דבר לא בסדר. שאפתי שאיפה קצרה והלב שלי פעם בפאניקה, תגובה פיזית לחרדה שקוננה בי.

"אתה ראית…הכותרת.. התמונה…אנחנו, כאילו, אני ואתה…ביחד" הרגשתי מגוחכת ומובכת. המילים פשוט התבלגנו בראשי כמו המחשבות שחלפו.

"אל תתרגשי." עיניו סרקו את פניי בנינוחות, "הם רק מחפשים סקופ חדש. שבוע הבא כל הקרקס הזה יראה נורמלי כמו שזה באמת" הוא ניחן ביכולת הרגעה טובה למדיי, אבל לא הייתי משוכנעת בזה.

"אני חושבת שאנחנו צריכים קצת להתרחק"

"זה לא כאילו עשינו משהו לא בסדר"

"בלי הזמנות לאירועים" פסקתי בחדות.

"אני לא רואה סיבה למה לא. אני נהנה מחברתך ואת נהנית משלי." הוא משך בכתפיו, "זאת ידידות נפלאה"

"ידידות עם צד קנאי?" עקצתי.

"זה לא בדיוק היה ככה" הוא גירד בעורפו ונראה מובך מלעלות את הנושא הזה מחדש.

הרמתי גבה. לא פחדתי להיכנס איתו לוויכוח ובטח שלא התכוונתי לוותר לו – רציתי לדחוק אותו לפינה עד שיגיד את זה בקול רם ויודה.

לבסוף הוא נשף בקול, "אני מודה…יש לי בעיה"

"לא צריך להיות לך." השבתי. לשנייה אחת עיניו נעצמו בחוזקה ובשנייה הבאה הן התמקדו בי – ממסמרות אותי.

"אני יודע והתנצלתי על זה." הזכיר לי, "אני לא מבין למה זה צריך להית כזה קשה." המשיך, אבל לא נראה מותש מספיק בשביל להיכנע.

"כי אנשים-"

"-אנשים תמיד יהיה להם מה להגיד, איה."

הוא נשמע כמו לוחם, עם מבט נחוש בעיניים שגרם לכפות ידי להיעשות לחות. הוא לא מתכוון להרפות ולוותר על הקשר בינינו. ולמה?

אנחנו בקושיי מכירים אחד את השני.

לקחתי נשימה והרגשתי שאני נכנסת לתוך מבוך ללא יציאה, "זה קצת קשה כשדובר בחצי מדינה. אני לא רגילה לזה"

"זה בחירה שלך, איה, אם את לא רוצה אני אבין אבל זה יהיה הפסד של שתינו. אם את מעוניינת, אני אשמח לאכול איתך היום ארוחת צהריים בשתיים"

הסטתי את מבטי, מובכת. הוא היה כל-כך החלטי וגרם לכל טענה שלי להישמע עלובה, מה שגרם לי להרגיש כמו ילדה קטנה ואבודה מולו.

"אני חייב ללכת לפגישה" המשיך בעודו מתרומם מהכיסא ומכפתר את החליפה שלו, "מקווה שתעשי את הבחירה הנכונה" חלף על פניי והותיר אחריו שובל של אפטרשייב מרענן.

כל אותו בוקר התחבטתי ביני לבין עצמי. לא הייתי בטוחה במה. התשובה הייתה ברורה – רציתי להכיר אותו.

רציתי לדעת מי זה דניאל. רציתי להיות היהלום הלא מלוטש שלו. ורציתי בעיקר שילטש אותי, שייתן לי את השריטה שאני זקוקה לה.

אבל השאלה "מה אם…" שתגרום לתוצאה ישירה של פגיעה אישית בי – הפחידה אותי.

עד כמה הקשר שלנו ימשוך תשומת לב? עד כמה הגבולות ברורים? ובעייני מי?

כן, הייתי חרדה שהיחסים הידידותיים שלנו יהיו תחת עדשה. שכל קשר עין או מגע מטעה – יהפוך לאייטם צהוב של הרומן הבא.

אבל בעיקר פחדת מעצמי. הגבולות שלי היו מטושטשים ולא הצלחתי לראות בבירור. פחדתי להימשך אליו בחבלי הקסם כעיוורת – להשלות את עצמי שאי פעם הוא יראה אותי מעבר.

פחדתי שהוא יערער לי את הקרקע היציבה, יטלטל אותה ברגשות שאני לא אמורה להרגיש ושיגרור אותי לבור שחור שאני חפרתי לעצמי.

כן, אני לא מספיק חזקה. החוסר ביטחון שלי ידע את זה אבל יש לי את האומץ להודות בזה.

ואיפשהו, רציתי לאתגר את עצמי, לבחון את הגבולות שלי, לקחת צעד אחד קדימה, להתמודד במקום לברוח. לצאת מהמקום של הקופסא הקטנה והבטוחה – למקום של אינסוף אפשרויות והזדמנויות. והייתה לי הרגשה שדניאל ישחרר ממני את ציפור הנפש שבי, זאת שכלואה בכלוב מזהב – לחופשי.

"את מוכנה להפסיק לאכול את הציפורניים?" קולה של נטע העיר אותי.

"מה השעה?"

היא הציצה אל השעון יד שעל פרק ידה, "שתיים ורבע"

לעזאזל, איה, לכי על זה. פעם אחת בחיים שלך תיקחי סיכון. תפסיקי להיות פחדנית! האלילה הפנימית שלי צעקה.

"לא נראה לי שזה רעיון טוב" נטע מלמלה כשעשיתי את צעדיי לכיוון משרדו, "הוא צריך להתכונן לדיון"

"אל תדאגי"

הוא חיכה לה. וככל שהדקות עברו הוא הרגיש מטומטם יותר. כן, הוא בין האנשים הכי עשירים והמצליחים במדינה – ונערה ספק אישה – גורמת לו להרגיש מטומטם.

זאת תהיה פגיעה חזקה באגו אבל יש בה משהו, הוא היה חייב להודות.

משהו בעיניים הגדולות, הסקרניות והתמימות שרוצות לדעת ולאכול את כל העולם.

בידיים הקטנות והעדינות שעוד לא הספיקו לחפור בציפורניה כדי להשיג את מבוקשה. וזה לא יהיה הרבה, הוא היה בטוח. מספיק לה המעט.

היא מאוד ישרה וברורה וכשהיא אומרת משהו, אתה מקשיב – לא כי אתה מוכרח ולא מתוך מנימוס, אלא מרצונך החופשי.

יש בה את היופי שבפשטות…או שמא יש להגיד את הפשטות שביופי?

הג'ינס והטי שרט הצמוד שעושה אותה יפה יותר מכל בגד בשווי אלפי שקלים. הפנים החלקות מאיפור והבעות של שרבוב שפתיים שמנסות להרשים.

היא יכולה לדחוק אותך לפינה, להיות כנה עד כאב ולפני שתשים לב אתה פשוט נשאב לתוכה, לעולם מסעיר. וזה מה שהפך אותה למסתורית בעיניו. הוא רצה ללמוד ממנה והיה בטוח שהיא יכולה ללמוד ממנו לא פחות.

"היי" קול רועד נשמע. הוא הרים את פניו, נאבק להילחם בחיוך שהתפתל על שפתיו. שם, על קצות האצבעות, כמו ביום הראשון היא עומדת בפתח הדלת.

"כנסי" אמר, "האוכל עדיין לא התקרר"