פרק 16 בין הצללים

אני עוזבת את המשרד לגשם סוער שיורד במטחים אלכסוניים קפואים.
ההליכה לתחנה נראית ארוכה מהרגיל כשהזיכרונות מסתחררים בראשי. סירבתי להתמקד בהם בזמן שאני נזהרת מהשלוליות ומביטה סביבי בחיפוש אחר היסח דעת.
אפילו נכנסתי לקיוסק הקרוב בשביל לקנות חבילת שוקולד מנחמת ומגזין 'לאישה' שיעביר לי את הזמן וירגיע אותי עד שכל הסערה תחלוף. הכל בשביל לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב.
אבל שום דבר לא עוזר.
כמה שאני מנסה למנוע מעצמי לשחזר שוב את חילופי הדברים וכמה שאני יודעת שאם אתן לזה מקום – אני אנתח כל מילה באובססיביות מטורפת, נשאבתי לזה כל פעם מחדש.
הגשם מתחזק ואני כמעט רוצה שיהיה לי קר יותר, שאהיה רטובה ואומללה ושסכר הדמעות ייפרץ.
אבל אז האלילה הפנימית שלי נותנת לי סטירת התעשתות. תפסיקי לרחם על עצמך.
האוטובוס שלי מגיע לתחנה בדיוק כשהגעתי. זאת שעת עומס בה כל האוטובוסים מלאים ונשאר רק מקומות עמידה.
אני מעדיפה להישאר מתחת לתחנה ולחכות עוד עשר דקות לקו הבא מאשר לדחוף מרפקים בניסיון למצוא מקום עמידה שמשאיר לך חמצן.
כשאני מבחינה במכונית כסופה מתקרבת באיטיות, משהו משך את תשומת ליבי. אולי האינסטינקטים.
"היי" החלון האטום נפתח. דין. לשם שינוי הוא לא היה לבוש בחליפה, אלא בז'קט בצבע אספרסו פשוט ומחמיא. אהבתי את זה. זה הפך אותי ליותר אנושי מאשר הרובוט שהפך להיות עם החליפה. החיוך שלו, לעומת זאת, נשאר שובה לבבות. "אני חושב שאת צריכה טרמפ"
עיניי מתרככות ואני מחייכת אליו את החיוך הראשון שלי להיום, "יש לך אחלה טיימינג"
אני נכנסת בקלילות למכונית המחוממת, מחליקה למושב הקדמי וסוגרת אחריי את הדלת.
"איפה את גרה?"
"שמה לך וויז" השבתי ונכנסתי לאפליקציה.
"שוב יום רע?"
אני בולעת את הרוק ושומרת על שתיקה.
"תני לי לנחש" פניו לבשו ארשת פנים רצינית ועיניו חקרו את פניי, "דניאל" המשיך ללא היסוס.
עד כדי כך אני שקופה? תהיתי לעצמי. יישרתי אליו את עיניי וישר פגשתי בעיניו הממוקדות. היה כל-כך קל להסתכל עליו לעומת המחסום שעמד בפניי מול דניאל. הכל היה קל יותר.
לא הייתי צריכה לחשוב לעצמי לפני שאני מוציאה מילה מהפה ולא הייתי צריכה להוכיח שום דבר. פשוט הייתי אני – אולי גם קצת ילדה קטנה ותמימה.
"מה יש לך איתו?" שאלתי, מתחמקת בעקיפין. הייתי סקרנית להחריד מה הסיפור שמסתתר מאחורי השניים, אבל לא התכוונתי לפתוח את הקלפים שלי.
"זה לא משנה" הוא חזר להביט בכביש בדיוק בתזמון שהאור התחלף לירוק, "אבל אני ממליץ לך להתרחק ממנו"
"אתה מתחמק"
"גם את" השיב באותו קלף.
"בואי נסכם את זה ככה" הוא מעביר יד בשערותיו ונאנח לבסוף, "יש לו השפעה רעה על כל דבר טוב. תעשי עם זה מה שאת רוצה"
בחילה קלה עלתה בי. האם זה נכון?
"אז לא אמרת לי במה אתה עוסק" ניסיתי לשנות כיוון. זה הצליח. ברגע אחד פניו של דין הופכים לעליזים יותר.
"מנהל חברת פרסום ושיווק" השיב.
"חשבתי ללמוד את זה"
"וואלה," הוא נראה מופתע, "את נראית יותר מהטיפוסים של עיצוב. זה עולם קשה, שתדעי לך…"
צחקתי, "אני מטעה ואני לא מפחדת מקשה"
"את מפתיעה" עיניו העגולות ששידרו תמיד שמחת חיים וחום, נצצו. אפילו הפנים שלו היו דמויי לב. הוא היה בן-אדם טוב, מהטיפוסים שכל אמא תרצה שתביאי הביתה.
"מה דעתך מחר נישב לארוחת צהריים?"
"אני אשמח" חייכתי עד שצלצול הפלאפון המוכר משך את תשומת ליבי.

–

שקט. ככה זה תמיד בשניות הראשונות כשאתה מנסה להבין מה הולך סביבך. מאין כמה רגעים של הסתגלות ל"אני החדש" שיודע שזה השקט שלפני הסערה.
נעים מאוד, עוז.
ציני שלועג להרבה דברים מקובלים, הומור מריר והתנהגות גסה – יש כאלה שיעדיפו להגיד אלימה. שיהיה.
כוחני ומניפולטיבי, שתלטן ומתוחכם, סרקסטי שתמיד מביא שורת מחץ עם מבט שונה לחיים.
כולם מתייפייפים, מחפשים את המקום הבטוח, את השגרה המאוסה, כפופים לנהלים וחוקים שמאמללים אותם – רק בשביל להיות חלק מהחברה הנורמלית.
הם לא מבינים שנורמלי זה משעמם.
חוקים נועדו כדי להפר אותם, שקרים זה דבר הכרחי והסכנות שאורבות אחריי כמו כלבים נאמנים מספקים לי אדרנלין.
אין דבר כזה אהבה. זה נועד לחלשים. כשאני מסתכל על זוג מתנשק ברחוב, אני מרים גבה סקפטית ומגחך בבוז.
אני לא אופתע לגלות שאם אציץ בחור המנעול לכל מיני זוגות באופן אקראי, אני אראה זוגיות עייפה ותשושה שנפלו למלכודת השגרה והשעמום.
לעזאזל. בדוק אחד מהם נרדם בשמירה – או שהבעל מזיין מהצד או שהאישה מנהלת רומן עם הבוס. אם אני אביט יותר טוב בזוג ההוא, אני אגלה מבט רעב וצמא לכל פיתוי שחולף.
כן, העיניים של הבעל לא בדיוק מסתכלות לכיוון הנוף העוצר נשימה של הים, אלא פוזלות לכיוון הבנות עם המכנסיים הקצרצרות שחולפות על פניו בזמן שהוא מחבק את אשתו.
לצערו הוא בטח כבול בחבלי השגרה, מחויב לילדיו ולשגרה הבורגנית שמתנגשת בין הרצון למימוש הפנטזיות ו"האני" הפנימי שלו לבין ספר החוקים והקודים החברתיים. משתתף בצערו.
אני בינתיים הייתי עסוק בלהשתחרר מחבלים אחרים. כשסוף סוף הצלחתי לפרום את החבלים הארורים מגופי, גיליתי שהוא נעל אותי בתוך הבית. או יותר נכון הידידה הכוסית שלו שמשתפת איתו פעולה.
אתה בן זונה מניאק, דניאל. הקול שלי הדהד ברחבי החדר.
תוך שניות הבית היה נראה הרוס. מנורות, תמונות ממסוגרות ואגרטלים הופכים לשברירי זכוכיות על הרצפה, שולחן ופלזמה מנופצים, כריות קרועות וספות הפוכות.
אני מתנשף בכעס, בודק בכיס מכנסיי ומחייך חיוך ערמומי כשאני שולף את האייפון. בינגו. אצבעותיי מעבירות אחרי אנשי קשר עד שתמונה אחת לכדה את עיניי. איה מזכירה.
היא דומה לה, לתמר. חיוך שמזכיר תמימות ועיניים גדולות שרוצות לראות עולם.
כוסית, אני מחייך חיוך זומם ויודע שאם יש מפתח ספייר, זה בטח במשרד שלו. הוא תמיד כזה צפוי.
אני מחייג וממתין.
"היי איה"
"היי" קולה היה בדיוק מה שדמיינתי לעצמי. רך ונעים. חייכתי לעצמי, מזימה נרקמת בראשי. דניאל ישלם על השנתיים האחרונות שהרדים אותי.
"מצטער להפריע לך בשעה כזאת אבל קרתה תקרית קטנה"
"אוקיי" קולה היה הססני.
"ננעלתי בתוך הבית"
היא נחרה בבוז, "איך זה קרה?"
"טעות אנוש" גיחכתי.
"תתקשר לנטע" קולה הפך לקר וגרם לי לתהות מה כבר דניאל הטוב והרחום עשה שגרם לה להתעצבן ככה.
"אבל התקשרתי אלייך"
"אני הרגע הגעתי הביתה-"
"-בבקשה, איה. לא הייתי מטריח אותך סתם."
נשיפה של עצבים ואז אנחה כבדה נשמעה מעבר לקו, "אני באה" פלטה לבסוף, נכנעת.
מושלם, החיוך שלי התרחב. זה הולך להיות מעניין.

–

שעה וחצי עברו עד שהשחלתי את המפתח אל חור המנעול ופתחתי את הדלת לרווחה.
שנאתי את העובדה שאחרי מה שקרה בצהריים הוא יכול להתקשר אליי סתם ככה עם בקשת טובה ולצפות שאני פשוט אעבור לדום.
עוד יותר שנאתי את העובדה שנעניתי לבקשה.
ושם הוא עמד, בפתח הדלת – עיניו מביטות בי כאילו זה הפעם הראשונה שנפגשנו ולרגע אני מרגישה את כל ההתלהבות שוטפת אותי.
תפסיקי. אני מנסה לדכא את הכמיהה הגואה בחזה שלי. זה מתאדה בכמה שניות הבאות וחוזר שוב כמו גאות ושפל.
היחסים בנינו היו דומים.
"היי" היה לו חיוך שונה מכל הפעמיים שראיתי, אם כי לא יכולתי להסביר בדיוק למה.
"היי" השבתי ביובש.
"אני מניח שלא יזיק לך לשתות משהו מרענן אחרי כל הדרך"
"לא, זה בסדר"
"אני מתעקש" הוא מתקרב אליי וכמעט מושך את ידי פנימה. אני כופה על עצמיי לחייך ונכנסת באילוץ. כזה הוא היה. גורם לך לשתף פעולה בכוח, מתמרן אותך במניפולציות זולות שלא היית יכולה להתנגד להם.
הוא פתח את המגירה והוציא שתי כוסות, "קר או חם?"
"קר" אמרתי. רציתי ללגום את מה-שזה-לא-יהיה במהירות האפשרית וללכת.
"אין בעיה" שלף מהמקרר מיץ תפוזים ומזג. משהו בו היה מוזר. נמרץ ונועז יותר. הרגעים חולפים ובזמן שאני מרימה את הכוס ולוגמת, אני מרגישה בעיניו חוקרות אותי מכף רגל ועד ראש.
הוא חייך לעצמו חיוך פלרטטני ואני הייתי צריכה להתאמץ להישאר אדישה – גם כשעיניו נעצרו ונחו על החזה שלי.
מה לעזאזל עובר עליו, תהיתי לעצמי.
"אני אקפיץ אותך חזרה הביתה. זה לפחות המעט שאני יכול לעשות"
"אין צורך…מחכים לי למטה" סירבתי בחיוך זחוח. רציתי שידע שאני לא לבד.
"אני מבין." הוא עוטה את ההבעה האדישה והמוכרת שלו, אם כי היה שם גם משהו אחר – סקרנות. "חבר?"
אני מזדעפת למשמע השאלה ונושמת נשימה עמוקה בשעה שאני שוקלת את תשובתי.
זה לא עניינך, אני רוצה להגיד. שום דבר מחיי הפרטים הם לא עניינך אחרי שביקשת ממני לשמור על מקצועיות.
אם הייתי אומרת לו את שמו של דין (שסכים בגלל שהיה מספיק אכפתי בשביל שלא אקח שתי אוטובוסים חזרה באמצע הלילה), זה היה בכלל תחושת ניצחון. אבל במקום זה הפה שלי נפתח ואני פולטת ממנו לא פשוט וחרשי.
"טוב לדעת" הוא קורץ לי. עכשיו אני משוכנעת בטון הפלרטטני שלו, מה שגורם לי להרגיש מתוחה. תחושת זעם מוכר עולה בי, סוג של זעם שרק דניאל יכול לעורר.
הבעת פניו הופכת משועשעת והלב שלי מנתר. זה סוג של משחק עבורו?
לתת רמזים דו משמעיים ואז להתנער מכל זה יום למחרת, לזרוק חיוכים כובשים ואז להיות אדיש?
"אני חושבת שכדאי שאני אלך"
"תודה" הוא אומר בזמן שהוא מלווה אותי אל הדלת, מבטו הארוך ממשיך לעקוב אחריי.
"אין על מה"
"איה" אני מרגישה את כפות ידיו מכסות את היד שלי ובולעות אותה לגמרי. אני נאבקת להזיז את ידי מידיו, אבל לא מצליחה.
עיניו מרתקות אותי אליהם ואני לא מצליחה להכריח את עצמי להתנתק.
יש בו משהו אחר, שונה – אם כי משגעת אותי המחשבה שאני לא יודעת להצביע בדיוק על מה.
"את נראית עייפה" אמר ואני מופתעת מהידיים החמות שמלטפות אותי בעדינות, "קחי לעצמך יום חופש מחר על חשבון המערכת"
ואז אני משתחררת, מוציאה את ידי מתחת לידיו רגע אחד מאוחר מדיי.

פרק ארוך מהרגיל אחרי שבוע
מקווה שאהבתם