פרק 16 – חסרת רגשות

"את חייבת להראות לי משהו."
"ברבור, אין לי מה להראות. אני מבטיחה שאני בסדר." היא נאנחה אל הטלפון בתגובה.
"תקללי, תתעצבני, תבכי, משהו."
"לזייף משהו מזה בשבילך?" נשמעתי חסרת סבלנות. "עוד כמה פעמים להגיד שאני בסדר כדי שתביני?"
"עברו יומיים ולא הראית שום דבר."
"בסדר, בסדר, בסדר-"
"את לא חסרת רגשות. אני בוחרת את החברות שלי יותר טוב מזה."
"מצטערת שאני לא היסטרית עכשיו," פלטתי בעצבנות, כשהיא יודעת ש'היסטרית' היא הכוונה אליה, בכל פעם שהיא ותום נפרדים לחצי דקה.
"הו, עצבים." היא בחרה להתעלם מהעקיצה.
"טוב, אני חושבת שאני אזוז לישון."
"4 עכשיו.."
"שנ"צ."
"את בטוחה? נוכל לצאת לאן שתרצי-"
"בר.."
"או שתוכלי לבוא, או שאני אבוא, ונראה סרטים גרועים."
נאנחתי. "תודה, אבל לא," הכוונה שלה טובה. "אני חושבת שאני מתחילה להיות חולה." שקר. "אני לא רוצה שתידבקי."
"טוב," היא זרמה עם השקר, "תדברי איתי אם תצטרכי, טוב?"
"כן, תודה."
"אוהבת, הרבה והמון."
"גם אני." הוספתי לפני שניתקתי.

ירדתי אל הקומה התחתונה, סורקת במבט, מחפשת נפש חיה. נכנסתי למטבח וראיתי את נועם, יושב בשולחן, אוכל יחד עם הפלאפון שלו. הוא היה יותר מרוכז בפלאפון שלו, כאילו שוכח שיושבת מולו צלחת שמתקררת. הוצאתי לעצמי קצת אוכל מאתמול, וחיממתי אותו.
נשענתי על השיש, מחכה שיבחין בי. אבל לא, לא הרים את המבט שלו אפילו לא פעם אחת.
הצלחת הספיקה להתחמם והוא עדיין לא דיבר. הוצאתי אותה, מניחה אותה על השולחן, ומתיישבת מולו.
"בתאבון דניאל, תודה נועם." מלמלתי. והוא רק צחק. אבל לא ממני, ממשהו שהוא קרא בפלאפון.
נתתי מכה למכשיר, אבל לא מצליחה להפיל אותו. הוא שלח לי מבט מזהיר, ואז החזיר אליו את מבטו.
באותו הרגע שקלטתי את עצמי מפרידה בין גרגירי האורז, זה הרגע שבו הבנתי שאני צריכה הסחת דעת כלשהי. לא לחשוב עליו.
"בוא נעשה משהו." אחרי רגע ארוך שנועם לא הסתכל עליי אפילו, החזרתי את מבטי לצלחת. אני אמורה להיעלב? לא, את אמורה להבין דניאל. אם פלאפון יותר מעניין ממך, אז למה שדור ירצה להיות חבר שלך בכלל?

"למה את מציקה לי? אין לך חבר בשביל הדברים האלה?"
"נפרדנו." הראש שלי עדיין היה מוטה מטה, אבל יכולתי לראות מזווית העין שהוא זנח את הפלאפון שלו סופסוף. מפתיע שלא היה צריך ניתוח בשביל להפריד ביניהם. חייכתי לעצמי. הבדיחות שלך הולכות ונהיות גרועות דניאל.
"מה, מתי?"
"חמישי." הוספתי בפשטות. לא נותנת לזה להיכנס אליי יותר מידי.
"בוא נעשה משהו." שיניתי שוב את הנושא.
"מה את רוצה לעשות?"
"לא, אבל אתה לא מרחם עליי. אני בסדר עם זה." זו רק אני או שהמילה 'בסדר' התחילה להישמע מוזר?
"אני לא, בואי נעשה משהו. על מה חשבת?"
"סרט?"
"קניות על חשבוני?"
"סרט?"
"סרט."

"את לא רוצה לדבר על זה?" נועם הוציא את זה לבסוף. יכולתי לראות אותו בוהה בי במשך שתי דקות שלמות, מתלבט אם להגיד את זה.
"לא ממש."
"אני יודע שאני אח חרא לפעמים, אבל אני פה אם את צריכה."
"אני יודעת."
"יש לי רק שאלה אחת."
"ממ-?" סובבתי את המבט ממנו. יש לי הרגשה שזה משהו שאני לא ארצה לשמוע.
"אם אני אראה אותו, אני צריך להרביץ לו?"
"אתה לא צריך להרביץ לאף אחד." צחקתי.
"אבל אני יכול, אנחנו בערך באותו הגובה."
שנינו שתקנו.
"זה היה משהו של שניכם.. או ש.."
"לא. רק הוא." דיברתי בקצרה. במהירות. "אמרנו שאלה אחת לא? זהו."
"הוא מפגר, אה?" דיי. שיפסיק בבקשה. אבל הוא לא התכוון להפסיק, הוא משך אותי לחיבוק. "לא מבין, איך אפשר. לא מבין גברים."
"נועם.." ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, והוא אפשר לי אחרי מספר שניות.
"בגלל זה אני לא רוצה שיהיה לך מישהו. אף אחד. אף פעם."
"אני אשקול את זה."
"אף אחד, דניאל. לנצח."
"כן."
"שום גברים. אני גבר, אני יודע, אנחנו בני זונות."
"היי, אמא שלי לא-"
"מצטער. אבל כולנו. בגלל זה אני אוסר עלייך לצאת לדייטים."
"ואני גם מקשיבה לך." הוספתי בציניות.

"איך לא שמתי לב לזה בכלל?"
"זה הכישרון שלי."
"מה, להיות חסרת רגשות?"
הפניתי את מבטי בחזרה אל הטלוויזיה. מבהירה שפה השיחה שלנו נגמרה. אני לא חסרת רגשות. אני פשוט בוחרת לא להתעסק בו יותר מידי. לא להיזכר בו. וזה מצליח. לא בכיתי, אין לי חשק לבכות. אני רק מחכה שיעבור מספיק זמן כדי שזה יכאב קצת פחות. אני מהמרת על שבוע, שבוע וחצי ואני אוכל לצחוק על זה קצת.. אף פעם זה לא ארך יותר משבועיים.

"יש לך הודעה." מלמלתי אל נועם, חצי רדומה-חצי שקועה בסרט.
"זה שלך. שלי על שקט."
נאנחתי, עוקפת אותו, מנסה להגיע אל הפלאפון שנראה כל כך רחוק ממני.
או בר המנחמת, או רועי, או כל בן אדם אחר בעולם שמתכנן מעכשיו מה לעשות הערב. ההימור שלי הוא הראשון.

'היי.. את בסדר?'

"דנדן? מה יש? את תקועה כבר דקה ככה."
"כן.. אני צריכה לשירותים רגע."
עליתי, רצתי לשירותים, לפני שנועם יספיק להגיב.
סגרתי את הדלת מאחוריי, נשענת עליה ומרגישה את עצמי גולשת עליה למטה.
ואז הרגשתי את זה. את הכל.
את הכעס, והתסכול, ואת העצבים, ואת הרוגע, והאדישות, ואת העצב הזה, שהם דיברו עליו.
וזה כאב, כל כך כאב. אני לא זוכרת אם כאב לי פעם ככה.
בעטתי באמבטיה שמולי, ואז מושכת את הרגליים קרוב אליי בחזרה, מניחה את המצח עליהן.

נקישה קטנה נשמעה על הדלת לפני שהיא נפתחה, נסגרת באותה המהירות.
בר מתיישבת לידי. הסתכלתי על השעה, איך אני יושבת פה כבר 30 דקות?
הושטתי אליה את הפלאפון, מביאה לה לקרוא את ההודעה האחרונה שפתוחה, זו שבהיתי בה במשך חצי שעה, מסתבר.
"אידיוט." מלמלה כשמשכה אותי אליה, לא נראה שאכפת לה שאני הורסת את החולצה שלה עם הדמעות שלי.
"אני לא בסדר." היד עברה מהמצח שלי, אל הלחי, ובחזרה אל המצח.
"אני לא עשיתי כלום. באמת." היא חיזקה את אחיזתה, מעודדת אותי, או סותרת את הדברים שלי, אחד מהשניים. "למה זה לא מצליח לי אף פעם?"
"היי, זו ממש לא אשמתך. זו בעיה שלו וזה הפסד שלו."
"אני לא רוצה שהוא ידבר איתי יותר."
"אני אדאג לזה."
נשארנו ככה, על הרצפה הקפואה, ולא יכולתי להעריך את הזמן יותר.
"לא מגיע לו לדבר איתך יותר."

__________

"סגור?" מור ווידאה.
"אממ, רק, לא-" בר ידעה איפה הבעיה. לא היינו יכולות לסגור את ישיבת המשימות ככה.
"אולי אני אסע עם דור?"
"לא."
"למה לא?" היא הזדקפה.
"כי יש לך מספיק משימות משלך."
"אז נתחלף."
"את התחלת את המשימות. את תסיימי."
"אין לי בעיה לקחת את המשימות שלה." הצטרפתי לשיחה.
"לא. אתן יודעות מה הנוהל. התחלת-תסיים."
"אבל אני ממש רוצה לנסוע-"
"מספיק בר. מה זה הדחף הזה לנסיעה. חילקתי וזה נשאר ככה. סוף פסוק."
"דניאל, אתם יוצאים עוד שעה. הכנתי לך את מה שאת צריכה להעביר לצרפתי. הקלסר על השולחן אצלי במשרד. צריכה שאני אעביר לך את המספר של דור?"
"לא, יש לי אותו."
"אוקיי, עדכנתי אותו שאת הנציגה אצלנו. תסכמו רק מיקום. תודיעי לי כשאת מגיעה לשם וכשהעברת את הטפסים."
הנהנתי.
"אני במשרד שלי."

בר חיכתה טווח בטוח של כמה שניות, ויכולתי לראות את זה שהיא מתאפקת על הפנים שלה. ואז, שטף הקללות התחיל.
"תפסיקי."
"אני שונאת אותה."
"זה בסדר. אני אהיה בפלאפון כל הנסיעה וזה לא ישנה כלום."
"אם תצטרכי תתקשרי אליי כדי שהוא לא ינסה לדבר איתך?"
"כן. תודה שניסית גם."
לא עברה שניה והפלאפון שלי רטט. פתחתי את ההודעה.
'אני יוצא עוד חצי שעה. תבואי לחניה?'
שבוע עבר. טוב, חמישה ימים. חמישה ימים ולא דיברתי איתו. ההודעה האחרונה הייתה האחת המטופשת שהוא שלח לי, זו שלא עניתי עליה. חמישה ימים שלא שלחתי לו שום הודעה.
'כן', עד עכשיו.

__________

התרכזתי בדברים אחרים. כל חצי השעה הזו סגרתי משימות. לא השארתי מקום למור להתלונן. ככה שכשאני אחזור, מנסיעת הסבל הזו, אני אוכל ללכת, מבלי שום הצקות מהצד שלה.
בר העירה לי, אמרה שעברה חצי שעה. עניתי לה 'כן' חלש, כאילו היא זאת שהזכירה לי, ולא חיכיתי 31 דקות כדי להראות שזה אפילו לא בראש שלי.
לקחתי את הטפסים שמור הכינה לי מראש ויצאתי אל החנייה.
הוא התהלך ליד הרכב החונה, מדבר בטלפון, לא שם לב אליי.
ידעתי שהוא עצבני, כנראה מי שמבעד לקו עיצבן אותו. כשהוא היה מתהלך, הלוך ושוב, הוא היה עצבני. הוא היה הולך בלי שום כיוון מוגדר בדרך כלל כשהוא סתם דיבר בפלאפון, אבל ככה הוא היה מתנהג כשהוא היה עצבני.
ניערתי את הראש. את לא אמורה להכיר אותו כל כך טוב. את לא אמורה לזהות באיזה מצב רוח הוא, עוד לפני שהוא מדבר, ובכלל לא אמור להיות לך אכפת.
הוא בעט באיזו אבן שעמדה בדרכו, לא רחוק מידי, מספיק חלש כדי שיגיע אליה שוב לאחר מספר שניות.
התקרבתי מספיק כדי לשמוע אותו, הוא מלמל כמה 'טוב' ו'בסדר', כאילו מיצה את השיחה ורק חיכה שהצד השני ינתק.
ואז מבטו פגש בשלי. הוא עצר לשניה, שתק, ואז המשיך ללכת. אבל הוא כבר לא היה עצבני, הוא לא חשב על זה. הוא הלך בסיבובים הפעם, כאילו מנסה לחזור לאיך שהוא היה דקה קודם.
"טוב, אני עכשיו יוצא אליכם. נדבר כשאגיע. טוב. כן, טוב- אני, יצאתי. ביי." ואז הוא ניתק.

"הרכב פתוח."
הנהנתי בתנועה לא מורגשת ונכנסתי אל הרכב. סוגרת את הדלת אחריי ושומעת, מבלי לראות, שהוא גם נכנס.
הוא התניע ואני חגרתי. ולאחר שהוא גם חגר, הוא דיבר אליי בפעם השנייה מאז שנפרדנו, "את יכולה להניח את כל זה מאחורה."
הוא התכוון לקלסרים שהיו מונחים עליי. ידעתי שיכולתי להניח אותם מאחורה. לא הייתי צריכה אותו כדי שהוא יגיד לי את זה. ואז, באותה השניה, הרגש שלי התחלף לכעס.
לא כאב לי ולא הייתי פגועה, כעסתי. על זה שהוא התייחס אליי כמו אל מטומטמת אז, ועל ההערה המטומטמת הזו עכשיו. לא עניתי לו, והשארתי את הקלסרים עליי.
הרוח בחוץ הייתה נעימה, מספיק בשביל לנסוע עם חלונות פתוחים ולא להדליק מזגן, אבל הוא הדליק אותו בכל מקרה, יחד עם הרדיו. אולי זה היה לשמוע את הרדיו יותר טוב.
ולפני שהוא היה יכול להגיד משהו, הוצאתי את האוזניות שהכנתי מראש מהכיס, מבהירה לו את הכוונות שלי לגבי הנסיעה. אתה נוהג ואנחנו לא מדברים.
נכנסתי לרשימת השירים הכי אהובים עליי זמנית, והפעלתי אותם בצורה אקראית.
אפילו אם הוא רצה להגיד לי משהו, הוא לא היה יכול.
שמתי את משקפי השמש עליי, מתרווחת עם הקלסרים, שלא היו כבדים, עדיין עליי, ומסובבת ממנו את המבט.

לא הייתי עייפה, והנסיעה לא הייתה מספיק ארוכה כדי שאוכל להירדם באמת, אבל נראיתי כאילו נרדמתי. היה לי נוח להיראות כאילו נרדמתי. שמעתי אותו מבעד למוזיקה, קורא לי פעם אחת, וכשלא הגבתי, יודעת שאם זה משהו מקצועי הוא יקרא לי שוב, הוא שתק למשך שארית הנסיעה.
רשימת השירים שלי נגמרה, אבל ידעתי שאם אגע בפלאפון שלי, הוא יבין שאני ערה ויראה את זה כהזדמנות לדבר. אז נשארתי באותו המצב. תקועה. עם ראש מוטה על הכתף שלי, קלסרים מסורבלים עליי, אוזניות שלא משמיעות שום צליל, ומשקפי שמש אטומים.
מבטו היה עמוק בתוך הכביש, שתי הידיים שלו על ההגה, אבל הוא הגניב מבט אליי כל כמה רגעים, ובתגובה עצמתי את עיניי חזק, על כל מקרה, שאם בדרך קסם הוא יצליח לראות מבעד למשקפיים שלי.
זו הייתה שעה של שירים רגועים, לפי מה שהשדרנית אמרה, ואהבתי את הסגנון של תחנת הרדיו הזו. עברו כבר שני שירים מאז שהשירים שלי הפסיקו להתנגן, ושניהם היו שירים שאני מכירה ואפילו מחבבת.
השדרנית עצרה, הקריאה כמה עדכוני תנועה ואז אמרה כמה מילים על השיר הבא. אני ידעתי איזה שיר זה. אהבתי אותו, ומאז אותה הפעם, הפעם הזו שאני ודור נפגשנו לראשונה, וזה השיר שבחרתי לנגן ברכב שלו כשהוא אסף אותי, השיר הזה הזכיר לי את דור. את הערב הזה.
שמענו אותו מאז עוד כמה פעמים. כשהוא התנגן ברדיו באחת מהנסיעות שלנו, דור צחק והזכיר לי את הרגע שאני בחרתי את השיר, ואני העמדתי פנים שאני נזכרת מחדש בכך, למרות שבכל פעם ששמעתי את קולדפליי מאז, כל שיר שלהם, נזכרתי בדור.
כבר בשניות הראשונות של השיר הוא זיהה אותו. הייתי בטוחה, כי האצבעות שלו התחזקו על ההגה. ואז הוא העביר את מבטו אליי, וכשפתחתי את עיניי שוב לאחר כמה שניות של טווח ביטחון, יכולתי לראות שרק אז הוא הסיט את המבט ממני. הוא נאנח. זה היה מספיק חזק, מספיק מתוך תסכול, כדי שאשמע את זה מעבר למוזיקת הרקע.
הוא הוריד את יד ימין מההגה, והעביר אותה על הפנים שלו, מעלה לכיוון השיער שהספיק להתארך.
ואז זייפתי התמתחות מתוך שינה והסתובבתי אל הצד השני.

זיהיתי איפה אנחנו, וזייפתי התעוררות כחצי דקה לפני הכניסה לבסיס. מורידה את האוזניות ממני ומכניסה אותם לכיס. את משקפי השמש הורדתי גם, ואז שמתי לב ללסת החשוקה שלו. הוא החזיק את עצמו. לא ידעתי אם זה היה כעס, כמו שאני הרגשתי באותו הרגע, אבל משהו הציף אותו. אבל ניסיתי בכל כוחי לא לחשוב על זה יותר מידי, שלא יהיה לי אכפת.
"איפה להוריד אותך?"
"בלשכה."
עברה עוד חצי דקה שקטה לפני שהגענו לאחורי הלשכה. הוא עצר את הרכב ואני יצאתי ממנו מבלי להגיד מילה נוספת.

נכנסתי ללשכה, עושה את דרכי למשרד של צרפתי. הוא היה עסוק, בטלפון, אבל בכל זאת ענה "כן," כשדפקתי על הדלת. הוא עצר את השיחה. הודה לי על המסמכים, והנהן כשהסברתי לו על דגשים שמור צירפה לי.
ידעתי שזה ייקח כמה דקות, וזה היה נראה לי כל כך מיותר, לנסוע שעה בשביל עניין של דקה. אבל למור היו עקרונות, ולא היה אכפת לה, לא היא זאת שנסעה.

התיישבתי על ספסל מחוץ ללשכה, מוציאה את הפלאפון מהכיס ומכינה את עצמי לעובדה שאני הולכת להעביר ככה עוד שעה לפחות, עד שדור יסיים את מה שהוא היה צריך לעשות פה.
"דניאל!" שמעתי קול קורא לי, וכשהרמתי את המבט, פגשתי את טל.
חייכתי אליו. אני לא חושבת שהייתי פעם יותר מאושרת מלראות אותו.
"מה אתה עושה פה?"
הוא התיישב לידי, "הסעתי את המפקד שלי. הוא תכף מסיים ונזוז. מה איתך?"
"תקועה פה לעוד שעה מיותרת."
"יש לנו מקום פנוי, אם את רוצה לחזור מוקדם יותר."
"כן?"
"אפילו 2."
"כן! אז אני אחזור איתכם."

זו הייתה הקלה. לא הייתי מוכנה לעוד שעה של שקט עם דור.
במקום זה, שלחתי לו, 'יש לי טרמפ חזור, אל תחכה לי'.