פרק 21
פרק 21
אני מסתכלת עליו, עיניו מביטות בי בכזאת צלילות ואני נסוגה מעט, מעורערת. הוא קלט את זה.
לעזאזל, הוא קולט הכל. אין מצב שדניאל יפספס דבר.
"את לא מצטערת על מה שקרה…נכון?"
"לא" הנדתי את ראשי בחדות. אומנם ההחלטה הפזיזה הזאת הפתיעה אפילו אותי אבל לא הצטערתי עליה לשנייה.
אבל כן הייתי קצת מהוססת.
יש משהו בלרצות משהו בלי להגיד אותו בקול רם, להשאיר אותו לעצמך, לפנטז ולחשוק עליו בחדרים חשוכים.
זה הופך להיות הסוד הכמוס שלך, הרצון הפנימי שלך שחבוי בך.
ואז להוציא את האמת לאור, להגיד אותה בקול קם, להיות כנה עם עצמך, לחשוף את עצמך ולהיחשף לאפשרות שתיפגע.
זה לא היה מובן מאליו. "זה מרגיש לי נכון" אני אומרת לבסוף.
כי כן, זה באמת הרגיש לי נכון. אבל החוסר הביטחון שלי הטריף אותי. כל החששות והפחדים עטפו אותי והרגשתי שאני מגששת באפלה. המחשבות על מר-שלמות מסתכל בי בעניין הלחיץ אותי.
רציתי את זה. בעיקר בלילות ובימים גשומים שעטפו אותי בבדידות.
ואני עדיין רוצה. אבל , לעזאזל, הפחד לרצות משהו ולהתאכזב. זה מספיק קשה להגיד כן ועוד יותר קשה להאמין. יותר קל להיות נגד, להגיד שלא, אין סיכוי, כי באמת…מה הסיכוי?
ועכשיו שהסיכויים לטובתי, פתאום אני מפחדת שמשהו יהרוס את כל הטוב הזה. שבום. פתאום ביום אחד בהיר את מתעוררת ומבינה שהלב שלך בידיו של מישהו אחר, נתון לשליטותו.
אני מנסה להרגיע את עצמי שאני ממהרת. לא התחיל עדיין שום דבר ואני כבר עולה על רכבת הרים מטורפת של רגשות.
הוא משלב את אצבעותיו על בסיס עורפי ומרכין את מצחו עד שנגע במצחי. יכולתי להרגיש נשיפותיו החמות, כאילו אבן גדולה ירדה מעל לבו.
"אז..?"
"סתם" אני מושכת בכתפיי כמו ילדה קטנה מובכת שרוצה להיבלע מתחת לאדמה.
הוא מחייך חצי חיוך משועשע, "אני אוהב את הצד הזה שלך, את האדום שמציף לך את הלחיים."
באמת? אני מהרהרת לעצמי והחוסר ביטחון שלי קצת נמוג. רק קצת.
"אני רוצה לאכול איתך את ארוחת הצהריים" אגודלו חלף על פני קו הלסת שלי כמו באותו לילה שארב לי מתחת לבית. מי היה מאמין שזה אותו בן אדם?
פתאום זה מרגיש לי יותר עדין ואינטימי, מלא בהצהרת כוונות ולא משהו חפוז ונמהר מדיי. ההרגשה הזאת מתחלחלת לי כמעט עד העצם בחמימות.
"עכשיו?"
הוא מהנהן בראשו.
"אני לא רוצה שצלמי פפארצי ירדפו אחרינו"
כן, אומנם מה שקרה לפני כמה שבועות פחות או יותר נשכח ועבר לאייטם הבא. אבל זה לא אומר שלא אורבים לנו בפינה.
גם באיזשהו מקום עדיין חשבתי על דין. השם הזה גרם ללב שלי להיצבט, לא משנה כמה תירוצים או כמה דרכים מוזרות היה לי לייפות את המציאות – האמת ירקה לי בפרצוף וגרמה ללב שלי להיצבט כל פעם מחדש.
דין אומנם לא היה מהבחורים שגרמו לי לרעוד מהתרגשות או לחכות בציפייה. הנוכחות שלו לא הדהדה, הרעישה או הסעירה. הוא לא היה דניאל.
הוא היה הקרקע היציבה אומנם אבל לא הטיפוס ההרים המאתגר שרציתי. בחרתי בהרפתקה.
ולא התנצלתי על הבחירה שלי, אלא על הדרך. לא הגיע לו היחס המזלזל ממני וידעתי שאני חייבת להתנצל על כך באופן ראוי.
"אני מבין. אני אזמין ונשב פה." הוא מביט בי בציפייה, בחמימות שכזו, ואני חושבת לעצמי, כמה אתה מושלם.
לא הייתי יכולה להתנגד אפילו אם רציתי בכך.
"את אוהבת אוכל סיני, נכון?" הוא שואל ומניח בעדינות את קצות אצבעותיו על קצה המרפק שלי.
וכן את המגע שלך, אני חושבת. כן. ככה. תמשיך. ללטף. אותי.
"אי אפשר שלא" אני מחייכת בחיוך קצת פלרטטני.
"מצוין" הוא מתקשר ומזמין שתיי מנות של נודלס בזמן שאני יוצאת לשירותים. כשחזרתי הופתעתי לגלות את השקיות הלבנות ארוזות כבר על השולחן והריח מתפשט לכל החדר.
"כזה מהר?"
"זה מסעדה שנמצאת פה מתחת לבניין" הוא מסביר.
אני מרימה גבה של 'נו באמת'. הכרתי את המסעדה – היא בין המסעדות היותר עמוסות – בעיקר בשעת הצהריים – בשדרה.
הוא מחייך את אותו חצי חיוך כובש ואני קולטת שמץ מהבושם שלו באפי, "וגם הם מכירים אותי"
"לקוח קבוע?"
"שם עם מוניטין" הוא קורץ לי. איך לא? השם שלו הולך לפניו. הבחור הנחשק, המצליח והמפורסם הזה ללא ספק יודע להשיג את מה שהוא רוצה. הוא אומנם לא מתפאר מזה אבל גם לא מתנגד לקבל את ההטבות שמתלוות לעניין.
והבחור הזה – שאם הוא לא היה קיים אז היו חייבים להמציא אותו – בחר אותי, מבין כל הנשים, הוא גילה בי עניין.
הרגשתי בפעם הראשונה בעיניי גבר מיוחדת והאלילה הפנימית שלי רקדה עוד אחד מניקודי הניצחון שלה.
"בואי" הוא תופס את ידי. הבטתי בו נמרץ בהליכתו, שפת גופו בוטחת וסנטרו נחוש כאילו הוא מסמן מטרה ויוצא לכבוש אותה.
אבחנתי בזה ברגע הראשון שראיתי אותו – הוא היה מוביל, מנהיג מלידה. אולי קצת שתלטן בדרך מסוימת, אהב שהדברים מתבצעים לפי הדרך שלו ובתזמון שלו – אבל אהבתי את זה. זה היה בגבול הטעם הטוב.
"לאן?" שאלתי "חשבתי שסיכמנו שאוכלים פה" ולמרות זאת עדיין המשכתי ללכת אחריו.
"תסמכי עליי"
האם גם עליי לסמוך עלייך להפקיר את ליבי בידיך? ללכת בחושך ולגשש באפלה בעיוורון אחרייך?
המעלית נעצרה בקומה האחרונה שלא הייתה נגישה בכלל לעובדים.
"אנחנו לא יכולים ל-"
הוא הוציא מפתחות מכיס מכנסיו ונופף בהם בידיו, "את מדברת עם הבעלים"
אני מגחכת. ברור. הייתי צריכה כבר לנחש.
"וואו" אני מתרשמת מהנוף. אם הייתי נפעמת בפגישה הראשונה מהנוף שהשתקף מחלון משרדו של דניאל – אז עכשיו זה היה גדול ומרהיב יותר.
הייתי יכולה לראות את הים והרגשתי שאני כמעט ונוגעת בשמיים. הרגשה של חופש ואוויר נקי, מהימים שבא לך לצעוק לאלוהים "תודה" על הכל.
"מה?" אני קולטת אותו בוהה בי בתחושה שיוצרת אינטימיות. ולא, לא מהמבטים ההססנים האלה שיוצרים אינטימיות מזויפת, שברגע שעיניכם סוף סוף מצטלבות – הן מוסטות הצידה במבוכה. אלא מאלה שסוחפים אותך, בביטחון, ששולחים בך גלים של גאות ושפל, שמרעידים מתחתייך את הקרקע.
"לא נמאס להסתכל עלייך"
"על הדרך שאת מתבוננת ונפעמת מהדברים הקטנים, מאלה שנראים לי שגרתיים וברורים מאליהם. אלו העיניים הכנות ביותר שראיתי, שקופות ונוצצות, אמתיות באושר וכאב."
ואני מרגישה פגיעה, ערומה וחשופה תחת עיניו. מתפתלת בחוסר נעימות תחת דמותו המושלמת.
אני דפוקה. דפוקה ברמה הכי חסרת ביטחון שיש. מלאת חרדות ופחדים שיכולים להיכנס לכמה עשרות דפים.
"לא," הוא מרים את ראשי. עיניו שוב ממוקדות בי, מאלצות אותי להסתכל הישר אליו. "אל תתביישי. אני אוהב את מה שאני רואה. אני תמיד יאהב."
וזה ללא ספק הדבר הכי יפה שאמרו לי.
כשחזרתי למקומי בשולחן לצד נטע אחרי הפסקת הצהריים, היא חייכה חיוך של מישהי שצמאה לרכילות.
שיט.
"חשבתי שיהיה אפשר להכין מהפרצוף שלך חומץ… מסתבר שאפשר להכין רוטב עגבניות" החיוך לא ירד לה מהפנים, "מה קרה בניכם?"
"שום דבר" מלמלתי.
זה היה שקר כמובן, ולא אחד מוצלח במיוחד.
"אוי, נו" היא גלגלה את עיניה בבוז, "עליי את חושבת שאת עובדת? הייתם כל הפסקת הצהריים יחד"
"אחר כך" סיננתי והתפתלתי במבוכה. לא אהבתי לשתף יותר מדיי או לדבר על רגשות. הייתי מאלה שנמצאים בצד השני, מקשיבים ומייעצים. סוג של כותל לשמירת סודות.
התפללתי בליבי שסקרנותה של נטע תסתפק בזה ותיאזר בסבלנות. לפחות לעת עתה. למרבה הפלא, היא אכן נסוגה.
"אחר-כך על נס קפה" היא הסכימה בזמן ששתינו נעצנו מבט במישהי שכבר הייתה לי מוכרת. אני לא יודעת איך קוראים לה אבל זיהיתי אותה – היא ביקרה במשרדו של דניאל לעיתים תכופות ונראה שהיחסים בניהם קרובים באופן מפתיע.
נטע טענה שהיא בסך הכל ידידה שלו ואישרה את זה גם בעקבות המידע במגזינים. לפי האופן שנראתה היום – היא הייתה על תקן הידידה העצבנית.
"הייתי מתה להיות זבוב על הקיר שם"
"את כזאת רכלנית!" צחקתי. אבל למען האמת, גם אני לא הייתי מתנגדת להיות זבוב על הקיר שם.
"אתה דפוק אם אתה מאמין לו" נעמה התפרצה למשרד כמו סערה ביום בהיר.
"שלום גם לך" חיוך ציני נמתח בין שפתיי. היא נראתה כאילו עשן יצא לה מהאוזניים מעצבים.
"מה עובר עלייך!?"
"תירגעי" אמרתי לה בארשת פנים חתומה, "אני לא עוצר את הדוקטור, פשוט אגרום לו להאמין שכן" חזרתי להביט בנתונים על צג המחשב כרמז לכך שהנושא הסתיים.
"לא דיברתי על זה!" היא הרימה את קולה באופן שבהחלט תפס את תשומת ליבי, "איה…הוא ימשיך להתקרב אליה. ואתה גם לוקח סיכון בקרבה שלך אליה"
אני בכל זאת לא ממהר להתרגש מסצנת הדרמה קווין ובוחר לפעול בטקטיקה האדישה והמוכרת, "אין סיבה שזה יקרה"
"עוז מראה אובססיביות אליה בלי שום קשר לנקמה שהוא מתכנן. היא לא רק אמצעי כבר." היא ירקה את המילים.
אני מלא בביטחון, שולל את דבריה על הסף בתנועת ראש חדה, "היא לא הטיפוס שלו".
"כמו שאמרת שתמר לא הטיפוס שלו?" הנימה העוקצנית הייתה כמו הרעל בחץ שזרקה הישר למטרה.
שתיקה.
כל מה שקשור לתמר ועוז היה נקודה רגישה. כזו שלא נוגעים בה. אני מביט בה במבט מזהיר אבל לא נראה לי שהיא מתכוונת להתנצל. ההפך.
המטרה הייתה ברורה – היא מתחה את הגבולות בניסיון לקבע את העמדה שלה. לתת לי את סטירת ההתעוררות שתערער אותי.
"אני עושה את זה רק בגלל שאני אוהבת אותך"
ומשהו בי מתרכך כי זאת נעמה וכי אני יודע שבאמת אכפת לה.
וכן, ידעתי כמה עוז הפכפך ואובססיבי. ידעתי שהוא חולה שליטה מטורף, שהוא אוהב אתגרים ולא יודע לקבל "לא".
זאת הייתה טענה הגיונית ורציונלית שהייתי צריך לשקול, אבל כנראה העדפתי לשקר לעצמי ולהשלות את המציאות ליפה יותר.
וזאת הייתה הנקודה בה התחלתי לתהות…מהם הסיכונים וכמה זה משפיע על הסיכויים שלנו יחד.
תגובות (4)
קראתי אתמול את הפרק בבלוג שלך , מחכה להמשך !
תמשיכי!!
איה חמודה ^_^
סוף סוף. המשכתתתת:)))
זה מושלםםםםם תמשיכייייייי
תמשיכיי…אני מאוהבת בכתיבה שלך