פרק 22 – את צודקת

"את צריכה עזרה?"
"אני יכולה לסחוב את השקית בעצמי, תודה."
במקום להיפגע מהטון התקיף שלי, דור המשיך לחייך.
קניתי שתייה למשרד ובמבה שבר התעקשה שבא לה.
השקט שהיה במשרד גרם לי להיזכר בלילה הקודם. חשבתי שהליכה שקטה עם עצמי תרגיע אותי. אבל לא יכולתי לנחש שהגורם לעצבים יפתיע אותי בדרך.
"אפשר לדבר רגע?"
"אין לי מה להגיד לך."
"אז רק אני אדבר."
הוא המשיך כשכל מה שנתתי לו היה רק משיכת כתפיים אדישה.

״את צודקת.״
״מה?״
״את צודקת.״
״בנוגע ל..?״
״שאין לי זכות.״
נשארתי חסרת תזוזה. שמחה שהוא הבין את זה אבל כועסת שזה קרה רק עכשיו.
״ואני מצטער.״
עם כמה שאהבתי לשמוע אותו מודה בטעויות, זה רק גרם לנו להמשיך לדבר, בדרך כלשהי, ואני ועצמי כבר סיכמנו שלא יוצא מזה טוב.

״בסדר.״
״את לא שואלת על מה?״
זה משנה על מה? הוא עשה הרבה טעויות בזמן האחרון.
״על אותו היום.״ הוא המשיך למרות השתיקה שלי. ״שהייתי בן זונה כשדאגת לי.״
הוא הרוויח ממני מבט, כי הייתי חייבת לראות את הפנים שלו באותו הרגע, שהוא נזכר באותו היום. רציתי לדעת איך הוא מרגיש, אם הוא הפסיק להכחיש. אם הוא הבין שדאגתי לו אולי הוא גם הבין שקרה לו משהו לא שגרתי. אולי הוא עיכל סופסוף.
״אתה..?״
״כן. בערך. עדיין לא מבין את זה 100%, כי הם מדברים עליו כבר בזמן עבר ואני לא, אבל אני קולט את זה.״
״אתה יודע שאם לא נוח לך לדבר על זה עם אור, עם מישהו מהמשפחה, אני פה.״
״אני מסתדר.״ הוא חייך.
״טוב.. אז אני הולכת..״
״לאורי?״
״דור.״ הטון המזהיר שלי התגלה.
״תהנו.״ החיוך הקודם שלו, שעכשיו השתכנעתי לגמרי שהוא לא אמיתי, עדיין נשאר על פרצופו.
היה לו את הכישרון הזה. להרוס שיחה שלמה עם מילה אחת.
נאנחתי כשלא מצאתי מילה אחרת להוסיף, והלכתי ממנו.

__________

"אז על מה רצית לדבר?"
"קודם כל, על זה שתפסיק עם התחביב הזה שלך להבהיל אותי."
"רשמתי." אורי הצוחק התקדם לצידי, והתחיל ללכת כשהוא מובל אחריי.
"אז.."
"אז.."
"אז אתמול.."
"דיברת עם דור?"
"כן, זאת לא תהיה בעיה." אני חושבת. "לא על זה רציתי לדבר."
"תני לי לנחש, זו הייתה טעות ואת מצטערת על מה שקרה."
"לא- כאילו, כ-"
"אז תעצרי לפני. תני לי לדבר קודם."
"אוקיי." המשכתי ללכת קדימה מבלי להסתכל עליו כשדיבר.

"אני לא מצפה ממך לשום דבר. אני גם לא רוצה שתחשבי על זה יותר מידי. אבל זה קרה, ולי לא מפריע שזה יקרה שוב. וגם לא מפריע לי אם זה לא יקרה שוב."
ניסיתי להבין מה הכוונה שלו, ובחרתי להמשיך לשתוק.
"אני רוצה אותך. את יודעת את זה."
"הראית את זה, כן."
הוא צחק, אבל לא מחוסר נוחות.
"כרגע אני עדיין בשלב ההידלקות עלייך, ככה שאני לא מעוניין במישהי אחרת."
"אוקיי."
"אז אני לא רוצה התחייבות ממך, אבל אם את רוצה להמשיך, ולנסות את מה שזה לא היה מבחינתך, אני בסדר עם זה."
הוא הסתובב לצד ימין והתחלתי ללכת אחריו.
"נסכם את זה, את לא צריכה להחזיר לי תשובה. ברגע שתרצי להפסיק, תגידי לי דיי ונפסיק, וזה לא יהיה מביך בנינו. אני לא רוצה שזה יהיה מביך כי כיף לי איתך פה."
זה נחמד, הדרך האופטימית שבה הוא רואה את זה. אני לא זוכרת מצב כזה שיצאתי ממנו וזה לא היה מביך.
אבל משום מה, נטיתי להאמין לו.
אני לא יודעת אם זו הייתה ההליכה, או זה שהוא לא גמגם, או זה שהוא אפילו לא הסתכל וראה מי שומע על ההתוודות שלו מסביבנו, אבל הוא גרם לי לבטוח בו.
"אוקיי."
"אוקיי?" הוא חייך אליי.
"אוקיי. לא יהיה מביך."
"גם לא 'דיי'?"
"בינתיים לא."
נראה לי.
לא ידעתי איפה אני עומדת. תוך שניה המחשבה שלי התהפכה וחשבתי למה זה טוב.
אבל אז הוא חייך שוב והרגשתי בנוח לצידו.

"את כל כך הולכת להתאהב בי."
אלה הולכים להיות ימים מוזרים.

__________

״הלו?״
״היי יקירה.״
״שלום.״
״מה את עושה?״
״חיכיתי שתתקשרי.״ עניתי לירין, כשהכתף שלי תומכת בפלאפון ואני שומרת וסוגרת את המסמך האחרון שעבדתי עליו.
״מקסימה. אני פה עם חברה מהבית. היא מוסרת היי.״
״תחזירי לה,״ צחקקתי, ״מה אתן עושות?״
״בדיוק סיימנו לאכול ואנחנו מסתובבות, את באה?״
״כן, איפה אתן?״
״מתקדמות לכיוון של המגרש, תבואי לשם?״
״כן, כבר בדרך.״ ניתקתי את השיחה.
ואחרי שכיביתי את הכל במשרד ווידאתי פעמיים שהשארתי אותו במצב תקין, נעלתי את הדלת אחריי.

״היי, דניאל,״ הצגתי את עצמי, והיא קישרה לי את השם לכל הסיפורים ששמעתי עליה עד עכשיו כשהיא הציגה את עצמה.
״שיר.״ חייכה גם היא. ״שמעתי עלייך הרבה.״
״ואני שמעתי עלייך.״ החזרתי.
״מתוקות.״ ירין קטעה את שתינו, נכנסת לאמצע ותופסת ביד של כל אחת מאיתנו ומתחילה ללכת.
״למה את פה?״
״היא לא התכוונה שזה יצא מרושע.״ ירין הגנה עליי.
״לא,״ צחקתי, ״לא התכוונתי שזה ישמע ככה, התכוונתי, מה מביא אותך לפה.״
״הפלוגה שלי באה ליומיים.״
״אה, אז את ישנה אצלנו?״
״טכנית, נתנו לנו מועדון וכמה שמיכות, זה לא בדיוק לישון-״
״יש אצלי מקום פנוי,״ קטעתי אותה מלפני שסיימה לדבר.
״תודה,״ היא חייכה, ירין הציעה לי גם..״
״אה אוקיי, יופי.״
״כן, היא לא מרעישה בלילה.״
״כן, זה לישון ליד גופה.״ הסכמתי ושיר צחקה בתגובה.
״זה לא מצחיק. אני לא צוחקת על החולשות שלכן.״
״איזו חולשה. אני מקנאה בך על זה.״

״לאן אנחנו הולכות?״ שיר שאלה.
״לשום מקום. עוד מעט נלך לחדר. אני מכירה לך את הבסיס בינתיים.״
לא שזה היה רלוונטי, כי היא עוזבת אותו כבר מחר. אבל ירין לא יכלה לשבת ולהירגע. היא הייתה חייבת להעסיק את עצמה.
״פה זה המגרש. כמעט כל ערב הבנים משחקים כדורסל. פעם בשבוע אנחנו מצטרפות לכדור עף-מחניים.״
״אם יש לך אומץ אפשר להצטרף גם בשאר השבוע. אבל זה הרוב בנים והם שוכחים שהם צריכים לרחם עלייך.״
״אפשר לשבת לראות?״
ירין הסתכלה עליי, וכשהראיתי לה הסכמה היא ענתה לשיר ״בטח.״

כשהתיישבנו על ספסל קרוב סרקתי את האזור וראיתי שיש למשחק עוד צופים בספסל שלא היה רחוק מאיתנו.
אני חושבת שזו הייתה נועם. אולי גם עם ירדן. כעס לא מוסבר התעורר אצלי כשגיליתי שצדקתי ושמעתי את הצחוק של ירדן, אבל השתקתי אותו באותה המהירות שבה הוא עלה.
זיהיתי את תומר במגרש, וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאשים לב שגם דור שם.
אבל לא נתתי לזה לרגש אותי.
וכשהוא זיהה אותי נזכרתי למה לא נתתי לזה לרגש אותי.
אותו החיוך שלו מכמה שעות קודם לכן, עדיין נשאר. הוא היה גאה בעצמו על ההערה על אורי. הוא ניסה להראות לי שהעניין לא מזיז לו אבל הוא הראה בדיוק את ההפך.
ועצם העובדה שהוא ניסה להראות בכלל משהו, ולהכניס את עצמו לעניין שלא היה קשור אליו, עיצבן אותי.
לא קינאתי ולא הייתי רגישה בגלל הפרידה. הייתי עצבנית על זה שהוא נשאר מעורב בחיים שלי גם אחריה.
הם עשו הפסקה ותומר התקרב לספסל שלנו, לוקח את בקבוק המים שהיה מונח לידו.
הוא הנהן אליי ואל ירין, ואז העיניים שלו התקבעו על שיר.
בשר חדש.
הוא חייך אליה ולא יכולתי שלא לגלגל עיניים על התגובה שלו.
יכולתי לדעת כבר מה עובר לו בראש. ובשניה שהוא הלך ירין כבר דאגה להבהיר לה את זה במקומי.
״לא. פשוט לא.״
״הוא נראה טוב.״
״ואז הוא מתחיל לדבר ואת שוכחת את זה. תסמכי עליי.״
צחקתי, כי זה היה הדבר הכי נכון ששמעתי מזה חודש.

דור התקרב לכיווננו יחד עם בחור אחר, שלא ידעתי את שמו אבל הכרתי אותו בפנים.
לפני שהוא הספיק להסתכל עליי הקול של ירדן נשמע ברקע. ״דור!״
היא נופפה אליו בבקבוק מים.
״תודה,״ הוא מלמל, מתנשף, ״יש לי..״ הוא הצביע ליד הספסל שישבנו עליו, למקום שתומר הלך ממנו לפני חצי דקה.
״היי,״ הוא חייך לירין. המבט שלו עבר על שיר ובלי התעכבות נוספת עצר עליי.
״חבל שאורן לא פה,״ הוא טעה בשם שלו בכוונה, ״הוא גבוה, הוא בטח טוב בכדורסל.״
היו לי כל כך הרבה תשובות. הלא בוגרת, ׳הוא בטח טוב בהכל.׳ והמתחכמת, ׳להתקשר אליו?'. היה לי מלאי שלם.
אבל בחרתי להישאר בשקט ולחייך חיוך מאולץ, כזה שיבהיר לו שהוא מאולץ.
הוא רק צחק בתגובה, הניח את הבקבוק שלו בחזרה וחזר למגרש בריצה קלה.

״יש לכן פה מבחר.״
״אין פה אחד נורמלי.״ נאנחתי.
״לא, תקשיבו,״ העיניים שלה נשארו על דור,
״איך את לא רוצה לתלוש ממנו את הבגדים?״
״אם ב׳בגדים׳, את מתכוונת לראש שלו, אז כן. אני רוצה.״
״אקס.״ ירין לחשה למראה המבולבל של שיר.
״הו, סליחה.״
״זה בסדר. את לא צריכה לישון איתי הלילה. את בטוחה.״
ואז חייכתי גם אני אחרי ששיר צחקה, כשהיא הבינה שצחקתי איתה.
דאגתי שהיא לא תבין את ההומור שלי, אבל במובן הזה היא הייתה דומה לירין.
ירדן קפצה בהתלהבות בכל פעם שהקבוצה של דור קלעה, וזה היה נראה פתטי מהצד. לא ידעתי למה חברות שלה לא מעירות לה על זה.
אבל חשבתי על זה שאם הן חברות שלה כנראה שמוח ותשומת לב לדברים זה לא הצד החזק שלהן.
וברגע שהקבוצה השניה שקלעה, שלא הכרתי אפילו לא אחד מהקבוצה הזו, אני עודדתי אותם ומחאתי כפיים.
יכולתי לראות בזווית העין שירדן הסתכלה לכיווני, לא מבינה מה הקשר ולמה אני מעודדת אנשים מהחצי השני של הבסיס, החצי שלא קשור אלינו. רציתי לדעת אם היא הבינה שזו הייתה דרך שלי לצחוק עליה מבלי להגיד משהו מפורש.
אבל יכולתי לנחש שהיא לא תבין.
אבל דור כן הבין, כי הוא נשאר כמה צעדים אחרי כולם, צוחק.