פתאום הוא מתייחס אלי? *פרק 16* הודעה חשובה בפנים.

"אמא אני רוצה לחזור לישראל…" אמרתי לה והחיוך שלעל פניה ירד.
"מה..? למה?" שאלה
"קשה לי פה, אני לא התרגלתי, תנסי להבין אותי" אמרתי וחיבקתי אותה
"את יודעת שזה כמעט לא אפשרי…"
"כמעט…" אמרתי
"מה תעשי? איפה תגורי? איך תסתדרי?"
"אני יחזור לישראל יחייה אצל סבתא ויסתדר בסדר גמור" אמרתי
"מה עם אבא?" שאלה
"כל דבר קטן אני יתפוס את הטיסה הראשונה לפה אני מבטיחה!!" אמרתי
"אני לא מבינה למה" אמרה
"אני לא יכולה לשנות את שגרת החיים שלי זה קשה לי פתאום לעבור לפה" אמרתי
"אני מבינה אותך" אמרה
"באמת? אני יכולה לחזור?" חייכתי חיוך גדול
"כן,נדבר על זה עם אבא ברגע שהוא יחזור" חייכה
"יואו אמא תודה אני אוהבת אותך מאוד מאוד!!!" חייכתי
עליתי לחדר שלי מאושרת אבל החלטתי לא לספר לאף אחד על זה שאולי אני חוזרת לישראל.
התחברתי לפייסבוק וישר קיבלתי הודעה ממאור
"חיים שלי" שלח לי
"אהוב שלי!!"
"מה קורה?" שאל
"בסדר… קשה בלעדייך"
"גם לי…." כתב לי
"יש לי משהו לספר לך… אבל זה עוד לא בטוח אז אני לא יכולה לספר לך" כתבתי
"מתי תוכלי?"
"היום בערב" כתבתי עם סמיילי "איך בישראל?"
"כרגיל… איך במדינה הגדולה?" שאל
"מדהים פה!!" כתבתי לה
"לא יותר מישראל נכון?" שאל
"ברור!! אין על ישראל" כתבתי לו "אני הולכת לאכול… ביי :)" כתבתי לו והתנתקתי מהפייסבוק.
ירדתי למטה, התיישבתי בשולחן ואמא הגישה לי לאכול, אחרי כמה דקות אבא נכנס לבית פתחתי לו את הדלת והוא התיישב על הספה והחל להשתעל.
"אבא.. אני חוזרת לישראל" אמרתי
"מה.. למה גלוש?" אמר
"כי קשה לי להסתגל פה… אני מצטערת אבל תמיד נהיה בקשר" חייכתי וחיבקתי אותו
"הכל בסדר" חייך.
"אמא את יכולה לבוא לעזור לי לארוז?" חייכתי והיא הנהנה בראשה ועלתה לחדרי.
הוצאתי את בגדי מהארון שהיה ארוני בדיוק לחמש שעות.
"את בטוחה בהחלטתך?" שאלה אותי
"כן" חייכתי
"אני יביא לך כסף שיספיק לך אני מבטיחה שלא יחסר לך כלום" חייכה
"תודה אמא… מתי הטיסה שלי?" שאלתי
"היום בחמש בבוקר" אמרה
"אוקי…" חייכתי.
סיימנו לארוז אני שמתי את המזוודות בתחילת החדר שלי והתחברתי לפייסבוק ועידכנתי סטטוס 'ישראל אני חוזרתתתתתתת' תוך דקה ראיתי שעושים לי לייקים והצ'אטים לא חיכו לרגע.
"מהה את חוזרת?" כתבה לי עדן
"כן אהובתי" כתבתי
"די!!! יואו איזה כיף" כתבה
"התגעגעתי ולא ראיתי אותך יומיים בערך!!!" כתבתי לה
"אוהבת אותך המון, תקשרי שאת מגיעההה!!!" כתבה.
גם מאור לא היסס לכתוב וכל כך התרגש "אני מחכה לך בשדה אני הראשון שאת מחבקת שאת יורדת מהמטוס!!!" הוא העלה לי חיוך על הפנים.
"ברור!!" כתבתי לו. רציתי לחזור לישראל אבל חשבתי איך אני יסתדר בלי המשפחה שלי?
אני כל כך אוהבת אותם הם תומכים עוזרים מעודדים הם הכל בשבילי!!!
עליתי לישון שמחה ומאושרת. בארבע קמתי יותר נכון אמא העירה אותי.
התארגנתי מהר מהר כי יש לנו נסיעה של חצי שעה בערך עכשיו. חיבקתי את ניס ואת אבא שהם ישנו ויצאנו מהבית . נסענו ואמא התחילה עם זה שהכל יהיה בסדר והם יעדכנו אותי בכל דבר אבל אני אמרתי רק דבר אחד כל השיחה הזאת "אני יתגעגע אליכם!"

הגענו לשדה התעופה וחיכינו קצת עד שיכריזו שהטיסה לישראל יוצאת.
הבאתי לנו קפה ואז אמא התחילה לבכות "בבקשה אמא אל תבכי!!" אמרתי וחיבקתי אותה
"איך אני לא יבכה? הבת שלי עוזבת לשנתיים!" אמרה
"אני מבטיחה שאני יבוא!! אני מבטיחה אמא" חייכתי מנסה לעודד אותה.
"איך תספיקי? מתי? את לא חושבת על כל אלה?" שאלתי
"אני חושבת אבל שאני מבטיחה אני מבטיחה אמא" חייכתי.
המשכנו לשבת שם ואז כבר הייתי רעבה "בואי נלך להביא לנו משהו לאכול" אמרתי לאמא.
קמנו ונכנסנו לסופר כזה של מזון מהיר. קנינו המבורגר וצ'יפס וקולה.
יצאנו מהסופר והתחלנו ללכת נפל לי האייפון על הרצפה ואז נתקלתי במישהו.
"נו מה אתה לא רואה לאן אתה הולך?!" צעקתי וכל הקולה הייתה על הבגדים שלי
"מצטער!!" אמר בעברית, הסתכלתי עליו וחייכתי. "למה את מחייכת?" שאל
"אתה טס לישראל?" שאלתי ואמא עומדת בצד לא מבינה
"כן… גם את?" שאל
"כן… " חייכתי "מצטערת על ההתפרצות שלי" חייכתי
"זה בסדר, תשבי לידי בטיסה? במילא אין לי ליד מי לשבת" חייך
"הממ.. אוקי." חייכתי.

ישבנו בספסלים ואז נשמעה כריזה "הטיסה לישראל, יוצאת בעוד מספר דקות, כל הנוסעים נא לעלות על המטוס" אמרו את זה גם בשפות אחרות כדי שכולם יבינו.
ראיתי שאמא בוכה אז באתי לחבק אותה. "אל תבכי אמא הכל יהיה בסדר" חייכתי והי ניגבה את הדמעות שלה.
"תהני אהובה שלי…" חייכה
"תעדכנו אותי בכל דבר!!!!" צרחתי
"מבטיחה!!" החזירה לי ואני ונער הלא מוכר עלינו על המטוס.
חיכנו עד שהמטוס ימריא אז בינתיים ניצלתי את הזמן ללשאול שאלות עליו.
"עוד לא אמרת לי איך קוראים לך" חייכתי
"קוראים לי גל" חייך
,"איזה עולם קטן!!!" גם לי חייכתי.
"יש לך שם מושלם" חייך.
"מה בן כמה אתה?"שאלתי
"בן 20" אמר "את?"
"אני בת 16" חייכתי
"הגיל הכי יפה" חייך
"מה עשית פה? טיול?" שאלתי
"סוג של…" חייך "את?"
"לא הספקתי להיות פה אפילו לא יומיים…" צחקתי
"מה? למה?" שאל
"געגועים לחבר,חברות,משפחה שבארץ" חייכתי
"חבר אה…" צחק
"כן.." צחקתי
"אז מה עשית פה?" שאל
"אבא שלי חולה אז טסנו לפה ואני פשוט לא יכולה… אז אני חוזרת לישראל" חייכתי
"שירגיש טוב" חייך.
"תודה" חייכתי בחזרה. ואז המטוס החל להמריא.
אני וגל רוב הנסיעה צחקנו ואכלנו והיה ממש כיף הוא העביר לי את כל השעות בטיסה.
"גל.. קומי…" מישהו אמר
קמתי לאט לאט וראיתי שגל מנסה להעיר אותי. "בוקר טוב" חייך
"בוקר… כבר הגענו?" שאלתי
"כן…" חייך ועזר לי לקום. ירדנו מהמטוס והתחלתי לחפש בין כל האנשים ההמונים את מאור.
התחלתי לחפש ואז כבר התייאשתי הבנתי שהוא לא בא.
יצאתי מחוצה והרגשתי מישהו שם את עיניו על עיניי.
"מאור?!" צרחתי והסתובבתי זה היה הוא וקפצתי עליו בנישקה וחיבוק
"אהובתי התגעגעתי…" חייך.
אחרי שעתיים של נסיעה הגענו לראשון ומאור היה אצלי, הוא לא רצה להשאיר אותי לבד.
היינו ביחד ונירדמנו.

כעבור חמש שנים:
אני ומאור מאורסים, אני שומרת על קשר עם החברות הכי טובות שלי בעולם.
אבא שלי חי ובריא אולי בארצות הברית רחוק מימני אבל אני משתדלת לטוס כמה שיותר.
אמא וניב גם בארצות הברית עם אבא ואני ממש מתגעגעת אליהם אבל לחתונה הם הבטיחו לבוא.
רומי וליאור חזרו והם עוד שנה בערך מתחתנים כי לרומי יש בטן קטנה ובתוכה עובר.
עדן ותומר נפרדו וחזרו נפרדו וחזרו אבל בסוף הם ביחד.
ליאל ויונתן? נפרדו, צפוי שהם לא ימשיכו בזוגיות כי יונתן רודף שמלות וליאל מחפשת קשר.
בר הרווקה המאושרת שכל הבנים רוצים, ממשיכה לשחק בלבבות של גברים נהנת מחיי הרווקות שלה.
אני ומאור נפרדנו לתקופה מאוד ארוכה והייתי בקטע עם גל, כן ההוא מהמטוס.
אבל הבנתי שאני אוהבת את מאור ולא יעזור לי שום דבר… ותראו לאן הגענו.

$הסוף$