~צעד אחד ליפני~ פרק ניסיון בבקשה תגיבו !! :-)

המכונית נעצרה.
"הגענו ! " הכריזה אמא בשמחה
נטלתי בידי האחת את המזוודה , מזוודה גדולה ורודה ובידי השניה נופפה לאמא , המכונית יצאה לדרכה ,קפאתי במקום מביטה במכונית המתרחקת מבינה שזהו… אין דרך חזרה.
פתאום חששות רבות הציפו אותי , אפילו הצטערתי מעט על ההחלטה לחזור ,למרות שלפני דקה במכונית חשבתי כמה נחמד יהיה לפגוש שוב את כולם ,ובעיקר את יובל וכן.. לחזור לגור כאן . עכשיו כשאני כל-כך קרובה כל הפחדים מתעוררים , מחשבות, כמו, כמה קשה יהיה עם כולם שחכו אותי , אם הם לא יסלחו שהלכתי ככה ושלא שמרתי איתם קשר, וכמה מבאס יהיה אם מירון כבר עזב את בית הספר ולא מלמד יותר או שאיטן יגלה שחזרתי ויכעס שלא שיתפתי אותו בהחלטה , ואולי גם אצטרך לישון באותו חדר עם המפלצת סיוון.
והכי הכי גרוע אולי יובל כבר שכח אותי… בכל זאת עברו שנתיים. החליטתי לאגור אומץ ונכנסתי בשערי הפנימיה גוררת מאחורי את המזוודה הגדולה , והולכת לכיוון חדרו של אדי המנהל.

*

לאחר שיחה ארוכה ומשעממת עם אדי שבה הוא הסביר והזכיר לי על כל החובות והזכויות שאקבל בכניסתי אל הפנימיה, הייתי בדרכי אל המועדון של שכבת יא' הרגשתי לחץ מטורף ופחד נוראי, כאילו שבעוד רגע הלב שלה פשוט יפול לתחתונים . במועדון ישבו להם על הספה תובל ואלון, שהשתנו מעט מאז הפעם האחרונה שהתראנו , ולידם על ספת יחיד ישב לו יובל שותה שייק פירות קריר , כל כך שונה ממה שזכרתי . שיערו התארך מעט, מה שהפך אותו לחתיך יותר מאז. הוא לבש גופית סבא שהבליטה את העובדה שהוא פיתח שרירים ומכנס ג'ינס שהגיעה לו עד הברך . הם צפו במשחק הגמר בכדורגל בין ברצלונה לריאל מדריד. עמדתי אל מול החלון וניסתי להקשיב לשיחה שלהם מבלי ליפול מנעלי העקב הורדרדות והגבוהות שנעלתי.
"אני אומר לך זה בדוק שריאל לוקחים," אמר תובל בביטחון , בדיוק כמו שזכרתי אותו
"תחזיר את הסרט שאתה חי בו, זה כל כך ברור שברצלונה לוקחים ! " צעק עליו אלון בזעם האפיני לו.
"אם אני חי בסרט אז אתה חתיך," צחק עליו תובל
"אני מאוד חתיך! מה שאומר שאתה באמת חי בסרט.." החזיר לו אלון
"א-נ-י ?!" צעק עליו תובל
נשמע קול צחקוק מוכר. זה היה יובל שהתפקע מצחוק. "הווו ! אני לא מאמינה הגומות של יובל , איך שכחתי משני הבורות היפהפיים האלו שלו?" שאלתי את עצמי.
"אולי די לריב מטומטמים," אמר יובל, מתפקע מצחוק
שררה ביניהם דממה.
"יש !!!!" שאג אלון " גול-גול-גול-גול !!!! מי חי בסרט עכשיו?!" הוא קם מהספה וקפץ באוויר, מניף את ידיו מעלה מטה שוב ושוב בהתלהבות, דבר שגרם לי לגחך. פתחתי לרווחה את דלת המועדון ונכנסה. "אמ.. ניראלי שכולכם חיים בסרט," אמרתי , מעלה על שפתי חיוך . " אז… מה קורה ח'ברה ? " שאלה בחגיגיות . העינים של כולם ניפתחו , פניהם ניראו מופתעים לגמרי , אישוניו של יובל התרחבו
ופניו הפכו סמוכות וחיוורות. תובל קם לקראתי. "אני ממש לא מאמין … זאת באמת את ?" הוא שאל , חייכתי עליו והפעם בלי הגשר המפחיד ההוא שהיא לי בשינים..
"תביא כבר חיבוק, תביאי !" הוא אמר וחיבק אותי.
"התגעגעתי!" אמרתי בתוך החיבוק , תובל עזב אותי לרגע והביט בפני.. "לא יואמן.. כמה השתנת! עכשיו את אפילו יותר יפה ממקודם. לא יאומן…" תובל חייך ובחן אותי במבטו המוכר, בזמן שאעלתי על שפתיי חיוך מטופש.
"רגע ! משהו יודע שאת פה? " שאל תובל מסוקרן
"לא .. חוץ מאדי ואתם אף אחד לא יודע… "
"אז אני וא-ל-ו-ן ! הולכים להודיע לשאר, נכון אלון?" אמר תובל, רומז לו להשאיר אותי ואת יובל לבד .
"בטח ,בטח.." אמר אלון מתקרב אלי ומחבק אותי חיבוק דוב כמו כל החיבוקים החמימים לו , לוחש לי בקול רם: "הילד לא הפסיק לדבר עליך.." הוא ציחקק, יצא וסגר אחריו את הדלת.
יובל התקרב אלי , וגם אני אליו . "מה את עושה פה?" שאל באדישות.
"אני פה וזה מה שחשוב… ואני לא מתכוונת לעזוב," אמרתי, מתרגשת שאני סוף סוף יכולה להריח את הריח המוכר הזה של יובל ולהרגיש שהינה, הוא פה ממש קרוב כמו פעם.
"אני לא יודע מה לומר…" אמר יובל מביט אל תוך עיני הגדולות .
"גם אני לא… " אמרתי מביטה עמוק בתוך עיניו הכחולות של יובל , מצפה שהוא יחבק אותי כמו פעם.
"אל תקחי את זה אישית.. אני פשוט לא יכול להיות לידך , לפחות לא עכשיו… " אמר יובל מפנה את גבו אלי וצועד אל מחוץ למועדון, הוא התחיל לרוץ אל המגורים של הבנים. יצאתי אחריו אל כיוון מגורי הבנות, גוררת מאחורי את המזוודה הכבדה , "המיסדרון הארוך לא נגמר.. " חשבתי . בסופו זהיתי דמות מוכרת. "מה?! נופר! " קרא נתי. שיחררתי את ידי שאחזה במזוודה ורצתי לכיוון הדמות הרחוקה
"נת-נת !" צעקתי רצה אליו . קפצתי עליו וחיבקתי אותו חזק חזק ,חיבוק של משפחה .
"ואו ! נסיכה, כמה זמן עבר? מה זה איפה היית ?" שאל נתי מחבק אותי חזק יותר. הדמעות השתלטו עלי וחנקו אותי , כך שלא יכלתי לומר מילה.
נתי שיחרר אותי מהחיבוק וניגב את הדמעות שזלגו על פני עם ידו . "די…" אמר נתי מנסה לעודד אותי .
"אתה לא מבין כמה התגעגתי…" אמרתי בקול צרוד , מרחיקה את השיער שהיה על עיני.
"יובל ראה אותך ?" שאל נתי
"כן… " אמרתי ועוד כמה דמעות השתחררו להן "כניראה שהוא שונא אותי" הוספתי .
"שונא? לא היה יום שהוא לא דיבר עליך, יותר מחודש מאז שעזבת הוא רק בכה," אמר נתי ברצינות מפתיעה.
שתקתי , ניסיתי לבחון בעיניו של נתי אם זה סתם שקר כואב או אמת מפתיעה, לא עמדתי בזה ופשוט שאלתי "בכה? בחיים לא ראיתי אותו בוכה,"
"הוא הבריז מהלימודים ומכל התורנויות את מאמינה ! החוצפן השאיר אותי לבד בעבודה רק שתדעי זה היה ממש לא פייר. הוא ישב במיתה בוכה ובכל פעם שמשהו נכנס לברר מה קרה לו הוא אמר שהוא כניראה חטף וירוס .יום אחד לאחר שסיימתי את כל התורנויות כולל שלו ! פשוט אמרתי לו -לב שבור זה לא וירוס , וזה לא תירוץ להשאיר אותי לבד בעבודה- ואז הוא פשוט הודה בהכל ."
שתקתי.
"את חייבת לדבר איתו! אני אהיה נחמד הפעם ואקח את המזוודה שלך לחדר שלך ושל הבנות . ואת גברתי היפה הולך ליובל ומסבירה לו הכל ! ותהיה עדינה. ואחרכך את מיד מעדכנת אותי מובן !?" פקד עלי נתי.
"מה ! לא !! הוא אמר שהוא לא רוצה ליראות אותי!!!" צעקתי
"עכשיו ! " צעק נתי "אה ! כן.. ותסדרי מיד את האיפור…" הוא הוסיף "אה.. וכן שיהיה בהצלחה.."
נתי הפטיר חצי חיוך ונשא את המזוודה לכיוון ההפוך, אל החדר הישן שלי בסוף המסדרון, בעודי רצה לצד השני אל מגורי הבנים , משננת כבר מה אני אומר ליובל, אם הוא יירצה בכלל לדבר איתי , רק קיוותי שהוא לא יסגור לי את הדלת בפנים כמו שהוא היה עושה כשהינו רבים.