צעד אחד רחוק מדי- פרק 4

כרגיל. אני מחכה לדין. אבל חייבת לציין לטובתו, שהוא אף פעם לא מאחר. תמיד מדייק.
זאת אני שמוכנה לפני הזמן. מהתרגשות? פחח, לעולם לא. פשוט מעדיפה להיות מוכנה ולסיים עם האימון הזה.
"היי דנבר, מה שלומנו היום?"
"היי אטיאס, למה אנחנו מדברים בגוף שלישי היום?"
"בלי סיבה, סתם מצב רוח טוב"
"אני לא ראיתי פעם אחת שבאת במצב רוח לא טוב.."
"איך אפילו משפט שאמור להיות מחמאה את מצליחה להפוך לעלבון? את משהו מיוחד הילי"
"תודה, גם אמא אומרת"
בדרכנו לפארק, דין משום מה מתחיל לשאול שאלות, להתעניין. לא שזה כזה חריג, תמיד היה לו אכפת ממה שקורה איתי, אבל הפעם זה היה מוגזם.
"אז, מה התחביבים שלך?"
"הא?" לא הבנתי מאיפה הוא נפל עליי פתאום עם השאלה הזאת.
"שאלתי שאלה פשוטה, מה התחביבים שלך?"
"אין לי תחביבים"
"נווו הילי בחייאת, תזרמי איתי קצת. מנסה לפתח שיחה חברותית"
טוב נו אמרתי לעצמי. זה ייגמר מהר יותר אם אני פשוט אשתף פעולה שיערתי.
"רקדתי במשך 10 שנים"
"ואו! איזה סגנון?"
"קצת מכל דבר, היפ הופ, ג'אז, מודרני, לירי.."
"אדיר! מה עוד?"
"מה מה עוד? לא מספיק?"
"אני מכיר אותך קצת. אני בטוח שיש לך עוד כישרונות"
"אני גולשת"
"באינטרנט…?"
"כן דין. באינטרנט. זה נראה לך כישרון????? בים יא מצחיק אחד. גלישת גלים".
"אההה, סליחה, טעות שלי".
"אתה לא מכיר גלישת גלים?"
"מכיר, בטח שמכיר. מצחיק שלא קפץ לי לראש ישר, כי אני בעצמי גולש"
"וואלה?"
"וואלה"
"אתה לא נראה גולש"
"מה? מזאת אומרת אני לא נראה גולש? איך גולש אמור להראות?" הוא אמר בהתגוננות.
דין היה הדמות האידאלית של גולש. גבוה, שזוף, מחוטב, בקיצור, גולש.
אבל ידעתי שזה יעצבן אותו, אז אמרתי את זה בכל זאת.
"לא יודעת.. יותר.. חתיך אני מניחה"
"מה? הילי!"
"סתם סתם אני צוחקת"
דין בהה בעצים תוך כדי ההליכה לפארק. הוא לא הגיב, הנחתי שפגעתי בו. הרגשתי רע עם עצמי.
"דין? הכל בסדר? לא פגעתי בך או משהו נכון…?
"הא? פגעת? לא ממש לא יא מצחיקולה, פשוט דעתי קצת מוסחת"
"למה מוסחת?" באמת שעניין אותי לדעת מה קורה איתו.
"שום דבר שצריך להטריד אותך"
"ובכל זאת..?"
"מה עם שירה? נגינה? את מנגנת על משהו?" הוא שאל והחליף נושא.
הבנתי שהוא לא רוצה לדבר על זה, אז זרמתי איתו.
"מנגנת? בטח שמנגנת, מנגנת לאמא על העצבים. ושירה? רק במקלחת"
הוא צחק. הגענו לפארק.
"טוב, מספיק דיבורים. בואי נתחיל לעבוד. אני רוצה שלוש הקפות, יצאנו לדרך"
התחלנו לרוץ אחד על יד השני. לא אכלתי ארוחה מסודרת כפי שסיכמתי עם דין בבוקר, והרגשתי את החוסר משפיע עלי. לא רציתי להראות שמשהו לא בסדר, ועוד יותר לא רציתי שהוא יגלה. אז המשכתי לרוץ, אבל ההרגשה הרעה לא חלפה.
"מה קורה דנבר? מרגישה טוב?" דין הביט בי תוך כדי הריצה ואמר בדאגה- "את די חיוורת.."
"מעולה" עניתי "לא אמרת מספיק דיבורים? יאללה קצב דין קצב" רציתי שהוא יפסיק להסתכל עלי, שהוא יתרכז בריצה או משהו. אבל משום מה, הוא לא הוריד ממני את מבטו.
בשלב מסוים במהלך הריצה התחלתי לראות מטושטש. הרגשתי שקשה לי לנשום, ואז פתאום, הכל נעשה שחור.
התעלפתי.
כעבור דקה או שתיים, פקחתי את עיניי והייתי בזרועותיו של דין. לא הבנתי כל כך מה קורה.
"זאת הפעם האחרונה שאת משקרת לי הילי, אני לא צוחק" דין אמר בקול שקט ועדין.
"מה.. מה קרה.." ניסיתי להוציא כמה מילים מסכנות מפי, אבל הרגשתי כל כך חלשה עד כדי שזה היה בלתי אפשרי.
"אל תנסי לדבר, אני חושב שדיברת מספיק. עכשיו תורי" הוא אמר בטון סמכותי.
"תעני לי בכן או לא עם הראש. רק תהנהני. בלי מילים. יש?"
הנהנתי בחיוב.
דין התיישב בנינוחות על הדשא, ואני עדיין מוטלת בזרועותיו השריריות
"אכלת משהו הבוקר?"
הנדתי את ראשי לשלילה.
"למה לא?"
בהיתי בו. חשבתי לעצמי, אמרת שאתה לא מרשה לי לדבר, זוכר?
"את יכולה לדבר עכשיו"
תודה באמת אדוני השוטר.
"קמתי בבוקר, הסתכלתי במראה ו.. לא אהבתי את מה שראיתי" אמרתי בלחישה.
"הילי, את נערה יפיפייה" הוא אמר והסתכל לי בעיניים.
"אתה יודע שאני לא מאמינה בזה. לא משנה מי או כמה יגידו את המשפט הארור הזה. זאת לא האמת שלי" התעקשתי.
"אני יודע, אבל זה לא יימנע ממני כל פעם מחדש להזכיר לך את זה"
נאנחתי.
"ואני אגיד לך את זה עד שיום אחד, את תאמיני לי"
"אני מעריכה את זה, תודה דין"
"ואני מבקש, פעם הבאה שאת לא מרגישה טוב, תגידי לי. נעשה הפסקה. אל תנסי להיות גיבורה".
"לא ניסיתי-"
"הילי"
"טוב טוב"
"תודה לך"
"ודבר אחרון והכי חשוב. תמיד תמיד תהיי כנה איתי. אני לא בתפקיד שוטר ולא בייביסיטר, אני כאן לטובתך ואני רוצה שיהיה לך רק טוב"
"אני יודעת"
"יופי, אני שמח"
"מתי לא?"
"אוו, הנה חזרה ההילי שאני מכיר, באמת היית נחמדה יותר מדי זמן"
צחקתי.
"זה מהנפילה" תירצתי.
"לא נפלת, אני תפסתי אותך"
שתקתי.
"מה התירוץ שלך עכשיו?" דין שאל מרוצה מעצמו שלא הייתה לי תשובה עוקצנית בחזרה.
המשכתי לשתוק.
"ידעתי" הוא אמר בסיפוק.
"מה ידעת?"
"שיש לך לב"
"מצחיק אתה"
"פשוט את מחביאה אותו מתחת להמון חומות שבנית במהלך השנים"
"תגיד אתה מאמן או פסיכולוג? כי ההיסטוריה שלי עם פסיכולוגיים לא מזהירה"
"רק אומר, את נערה נחמדה ומיוחדת הילי, ברגע שמכירים אותך, מרוויחים"
"מרוויחים כאב ראש אולי"
"אני מקווה שבמהלך הזמן נצליח יחד לשבור את החומות האלה" הוא המשיך והתעלם מההערה שלי.
"בהצלחה לך" אמרתי והסתכלתי עליו.
"אני אוהב אתגרים" הוא אמר וחייך.
ואו. יש לו את החיוך היפיפייה ביותר שראיתי אי פעם.
"שמחה לדעת שאתה רואה אותי כאתגר"
הוא נעמד והושיט לי יד "בואי, אני אקח אותך הביתה לנוח"
"איך בדיוק..?"
"מזאת אומרת איך? אני אשא אותך בשתי ידיי" הוא אמר בהתנשאות והבליט את שריריו המושלמים בידיים.
"אני אוותר, תודה" אמרתי ונשענתי עליו בעדינות.
"עכשיו, תעזור לי בבקשה להגיע הביתה, כששתי רגליי נוגעות בקרקע"
"כרצונך נסיכה" הוא אמר ואחז במותני.