קאמפ vs אהבה |פרק 3|

הוא הרים את מבטו אליי, העיניים הכחולות שלו הסתכלו ישירות אל העיניים שלי, הוא חשף את שיניו ואת גומותיו והתרוממם מהרצפה "יש לך פה משהו" הוא שלח את ידו השמאלית אל פניי, נגע קלות ברקה שלי, ליד העין, שפשף את האגודל שלו על הפנים שלי, הוא היה קרוב אליי פתאום, הסתכלתי על האגודל, התחלתי להזיע קלות.
"זהו, ירד" הוא אמר "בסך הכל מלפפון קטן" הוא חייך ושב לנקות.
לבי חזר לפעול, אחרי דקה שהוא החסיר פעימה.
***
"איפה היית?"גלי שעמדה ליד ראם במדשאה הגדולה שאלה אותי.
"סתם..עזרתי לסער לנקות" עניתי לה.
"למה?" היא גיחכה והסתכלה על ראם.
"בווו" נתי הבהיל אותי כשנגע לי בכתף השמאלית," אמאלה" צחקקתי.
"איפה היית?" הוא חייך והעיניים הירוקות שלו קטנו בעקבות החיוך וקמטים נוצרו ליד עיניו.
התלבטתי אם להגיד לו ואני אפילו לא יודעת למה התלבטתי, למה אני לא יכולה להגיד לו שעזרתי לסער לנקות? הרי כולה עזרתי לו לנקות! זה לא שעשינו משהו אחר..אבל בכל זאת, הלב שלי עצר אותי מלהגיד את זה ואני לא יודעת למה.
"מה?" חייכתי ועשיתי כאילו לא שמעתי מה הוא שאל.
"לא משנה" הוא צחק.
"בוקר טוב לכולם וברוכים הבאים ליום הראשון בקאמפ!" דגנית עמדה על במה גדולה במרכז המדשאה, היא החזיקה מיקרופון ביד וכמה דפים.
"אני מאוד מקווה שמה שהיה היום בבוקר לא יחזרו על עצמו שנית, צפוי לנו קאמפ מטורף ומלא חוויות" היא אמרה, מסונוורת מהשמש הקורנת.
"אתם מוכנים לאתגר הראשון??"היא צעקה במיקרופון והחרישה את אוזניי.
"כן!!" כולם צעקו.
"מדריכים, נא לסדר את קבוצותיכם בשלשות ולהסביר להם את האתגר הראשון, בהצלחה וקאמפ נעים!" היא אמרה וירדה מהבמה.
"קבוצה 7, לבוא אליי!" שמעתי את קולו של סער מאחורינו, הסתובבנו אליו והתקדמנו לעברו.
תוך חמש דקות כל הקבוצה התקבצה סביבו.
"אוקי כפי ששמעתם ממש עוד מעט נפתח את האתגר הראשון"הוא אמר ובכלל לא הסתכל עליי ומשהו בי התאכזב.
"האתגר הוא נורא פשוט," הוא המשיך להגיד, "קודם כל חשוב שתכירו את הצבע הירוק, זה הצבע של הקבוצה שלנו" הוא חייך עם שיניו המושלמות.
"בכנרת שמולנו יש רפסודה לכל קבוצה, עליכם לעלות על רפסודה כאשר בכל פעם 3 ילדים בלבד" הוא דיבר עם הידיים וזה מצא חן בעיניי.
"אחרי שעליתם לרפסודה עליכם להגיע לדגל הירוק שתקוע בכנרת ולחזור בחזרה כדי שהילדים הבאים יעשו את אותה פעולה" הוא המשיך, "מובן?" הוא קרץ עם חיוך.
אחרי שכולם הנהנו כל הקבוצות הסתדרו בטור עם חגורת הצלה מיוחדת למים.
אני הייתי השלישית בטור, לפניי היה נתי ולפניו הייתה מאיה, ילדה בקבוצה.
"כל הקבוצות מוכנות?" קול נשמע ברמקול ברחבי הקאמפ.
"שלוש, שתיים אחת" זיהיתי את הקול של דגנית, "צאו לדרך!" היא צעקה ומאיה נתי ואני יצאנו לדרך, לכיוון הרפסודה.
"קדימה קדימה!" סער עודד אותנו, וגם שאר חברי הקבוצה, אבל למי אכפת.
עליתי על הרפסודה, שזה די היה קשה, היא הייתה בנויה מעץ וקטנה יחסית לשלושה אנשים, בהתחשב בעובדה שמאיה שמנמנה.
נתי הושיט לי יד ועזר לי לעלות לרפסודה ויצאנו לדרך, חתרנו עם הידיים בתוך מי הכנרת.
"חזק יותר!" נתי היה בשיא התחרות וזה הצחיק אותי, הוא קלט אותי צוחקת והשפריץ עליי מים, "ככה?" קרצתי לו, "חכה חכה" צחקתי והשפרצתי עליו חזרה כמות מים גדולה יותר.
מאיה הסתכלה עלינו מהצד במבט מוזר.
"טוב יאללה, אין זמן לזה! תחתרו" היא אמרה והקשבנו לה.
חתרנו וחתרנו עד שלבסוף הגענו לדגל הירוק, ועכשיו היה צריך לחזור, שאחרים יחליפו אותנו.
"מהר!!" מאיה צעקה עליי ועל נתי.
הגענו לחוף והיינו צריכים בסך הכל לרדת מהרפסודה ולאפשר לבאים בתור לעלות לרפסודה ולצאת אל הדגל.
אבל פה הייתה לי בעיה.
הרגל שלי נתקעה באחד העצים ברפסודה ולא הצלחתי לרדת.
"נתי" ייללתי והייתי בלחץ, בגללי הקבוצה מתעכבת.
"מה קורה?" סער לא הבין למה מתעכבים.
"מה? מה קרה?" נתי לא הבין מה אני רוצה.
"הרגל!" הצבעתי בלחץ.
נתי התקרב אליי וניסה לשחרר את הרגל אך לא הצליח, הוא משך אותה, לימין, לשמאל, לאמצע, לא הצליח, הרגל שלי תקועה שם חזק ועוד כולנו רטובים, מה שמקשה.
"סער!!" נתי צעק לעבר סער "אנחנו צריכים עזרה דחוף!!" לא, רק לא הוא, התביישתי ממנו.
סער הסתכל לעברנו בכיווץ עיניים והתקדם לעברנו.
"מה יש?" הוא התקרב יותר.
"הרגל שלה תקועה" נתי אמר.
"יש לה פה נתי, תחזור לקבוצה" הוא אמר ברצינות ובקרירות.
בינתיים כל הקבוצות כבר התחילו את הסבב השני, נלחצתי, אני מעכבת את הקבוצה!
נתי חזר לכיוון הקבוצה ונשארנו רק שלושת חברי הקבוצה שאמורים לעלות על הרפסודה עכשיו, סער ואני.
"אוקיי נעשה ככה" סער נכנס לתוך המים עם המכנסיים והתקדם לעבר הרפסודה, שהייתי עליה.
"תחזיקי בכתף שלי" הוא הסתכל עליי.
שמתי את שתי ידיי על הכתפיים שלו.
"יד אחת זה בסדר" הוא חייך חיוך גדול, התמלאתי בושה והורדתי יד אחת.
"אוקיי אני אספור עד שלוש ואז אני אמשוך לך את הרגל" הוא אמר,"זה טיפה יכאב" הוא המשיך להגיד והסתכל לי לתוך העיניים, העיניים שלו התנגשו עם השמש, הפכו לצבע תכלת כשמיים.
"אחת…"הוא שם את היד שלו על הרגל שלי ואפילו שהייתה רטובה, הרגשתי את חום גופו.
"שתיים…"הוא הסתכל לעיניים שלי, "שלוש" אמר בבת אחת ומשך לי את הרגל, הרגל השתחררה ומרוב חוזק המשיכה עפתי אל זרועותיו, היינו קרובים פתאום ממש, יכולתי לחוש את נשימותיו, העיניים שלו היה כל כך יפות, מלאות אור, הסתכלתי עליהן והוא על שלי, הידיים שלי בלית ברירה עפו על כתפיו ונוצר מצב שאני מחבקת אותו, בתוך הכנרת, טיפות של מים נזלו לי מהידיים,השפתיים של שנינו היו כל כך קרובות שחלקנו אוויר אחד והתפללתי שהוא לא מרגיש את פעימות הלב שלי מרוב הקירוב שהיה בינינו.
"את בסדר?" הוא צחקק וכיווץ עיניים.
"כן" המשכתי להתהפנט מעיניו, מבלי לשים לב באיזה מצב אנחנו נמצאים.
פתאום שמתי לב שאני זאת שאמורה לעזוב אותו וישר שחררתי את ידיי מכתפיו.
"זאת אומרת..תודה" השפלתי מבט והלכתי צולעת לקבוצה, מתביישת ממה שהיה עכשיו.
"את בסדר?" גלי נגעה בי תוך כדי שהוא עומדת בטור.
הנהנתי והמשכתי ללכת לכיוון החדרים, לתת לרגל לנוח קצת.
נשכבתי על המיטה רטובה לחלוטין ונרדמתי.
***
"הלו!" שמעתי קול ופתחתי את העיניים, רואה מטושטש.
"כדור הארץ ליהלי!" קולה של גלי צרם לי באוזן.
"אני שומעת אותך קרציה!" דחפתי את היד שלי לתוך הפה שלה "לא צריך לצעוק" אמרתי בקול חלש, קול שקמים משינה.
"ניצחנו?" שאלתי אותה.
"לא בדיוק.." היא חייכה "מקום שישי" היא אמרה, "שזה מכובד" המשיכה.
"אוף! הכל בגללי" קמתי מהמיטה.
"אל תתני לזה להפריע לך" היא אמרה לי, "כל הזמן הזה ישנת? את לא מבינה מה הפסדת! אחרי האתגר כולם נכנסו למים! היה כיף היסטרי" היא אמרה, נותנת לי להתבאס.
"מה? מה השעה?" שאלתי אותה.
"כבר ערב, ישנונית, יאללה תתארגני לארוחת ערב, אני גוועת!" היא אמרה ונכנסה למקלחת.

אחרי ארוחת הערב כולם נשארו בחדר אוכל לערב גיבוש, כל קבוצה עשתה מעגל והמדריך העביר פעולה.
סער התקדם לעבר המעגל, הוא היה יפה כל כך, מתוקתק, הריח שלו…
"אהלן חבר'ה" הוא שפשף את ידיו.
"איך היה האתגר הראשון?" הוא חייך.
"ואו","מטורף" "כיף" קולות נשמעו.
הוא המשיך לדבר ולהסביר את המשחק אך טלפון הנייד שלי צלצל לפתע ויצאתי החוצה לענות.
"הלו?"עניתי לשיחה.
"יהלי" שמעתי את קולו של אחי הקטן והתמלאתי שמחה.
"שונצ'וק!" חייכתי, "מה שלומך?" התלהבתי שהוא התקשר אליי.
"יהלי אולי תחזרי הביתה?" הוא אמר בעצב והבנתי שקרה משהו.
"שונצ'וק למה? מה קרה?" שאלתי.
"לא טוב פה" הוא אמר "אמא קיבלה היום את מסמכי הגירושין מאבא בדואר והיא כל היום מסתגרת בחדר ובוכה" הוא המשיך בקול רועד.
שון קטן ממני בשלוש שנים, והוא הילד הכי רגיש בעולם, פעם הלכנו לסרט ובסרט דרסו כלב והוא בכה וזו בכלל לא הייתה הפואנטה של הסרט.
הלב שלי דפק, לא יכול להיות שהיא עדיין בוכה, שהיא עדיין ממשיכה לבכות.
"שון…" הקול שלי גם רעד פתאום.
"ולדניאל בכלל לא אכפת, הוא בכלל לא בבית, אני לבד, אני פשוט לבד" הרגשתי. הרגשתי שהדמעות יוצאות לו.
"שון..הלוואי ויכולתי להיות איתך עכשיו" אמרתי ודמעה נזלה לי מהעין.
"אבל את לא! את לא! אז מה זה עוזר?" הוא כעס.
"תכנס לחדר, תראה סרט והכל יעבור" אמרתי, מנסה לעזור.
"למה התקשרתי בכלל, ביי" הוא אמר והשיחה נותקה.
הסתכלתי לתקרה, מתאפקת לא להתפרץ בבכי, הלב שלי כאילו התפרק לחתיכות, אחי הקטן סובל ואני בקאמפ, לא היה לי חשק בכלל לחזור לחדר האוכל ולהנות עם כולם, הלכתי לחדר, בתקווה לא לראות אף אחד.
נכנסתי למיטה, מתכסה בשמיכה, מנסה לא לחשוב על זה, אבל לא מצליחה.

השעה 2 בלילה.
כנראה נרדמתי, אני מסתכלת על המיטה של גלי, היא כבר ישנה.
המחשבות חוזרות ואני מרגישה שאני חייבת אוויר…
יצאתי מהחדר מכורבלת בשמיכה לכיוון המדשאות, אני חייבת, פשוט חייבת להרגע, חייבת להרגיש את הכנרת, תמיד שאני עצובה אני הולכת לים, לא משנה שזה נסיעה רחוקה מהבית שלי, זה פשוט התרופה הכי טובה.
הקאמפ חשוך, שומעים את הצרצרים מרוב ששקט, אין אף אחד בחוץ, דממה, אני היחידה שערה.
התקדמתי לחוף, כדי להתיישב ופשוט לחשוב.
התיישבתי על החול הקר לעומת הבוקר שהיה חם, שמעתי את הגלים וחשתי בהם, עצמתי עיניים ונשמתי את האוויר הקריר.
התעטפתי בשמיכה שלי ורק חשבתי על אמא שלי וירדו לי דמעות.
"חשבתי שאני היחידי שער בשעות האלה" שמעתי קול שבא מאחוריי.
הסתובבתי במהירות, שכחתי כבר שכולי דמעות.
סער עמד מאחוריי.
מתעטף גם הוא בשמיכה.

….המשך יבוא:)