קאמפ vs אהבה |פרק 4|

התקדמתי לחוף, כדי להתיישב ופשוט לחשוב.
התיישבתי על החול הקר לעומת הבוקר שהיה חם, שמעתי את הגלים וחשתי בהם, עצמתי עיניים ונשמתי את האוויר הקריר.
התעטפתי בשמיכה שלי ורק חשבתי על אמא שלי וירדו לי דמעות.
"חשבתי שאני היחידי שער בשעות האלה" שמעתי קול שבא מאחוריי.
הסתובבתי במהירות, שכחתי כבר שכולי דמעות.
סער עמד מאחוריי.
מתעטף גם הוא בשמיכה.
***
ניגבתי מהר את הדמעות מפניי.
"הכל בסדר?" הוא קלט, שיט.
"מה?" עשיתי כאילו לא שמעתי. "כן, הכל בסדר, למה שלא יהיה.."גמגמתי והסתובבתי חזרה לכיוון המים, להירגע.
שמעתי את צעדיו מתקרבים לעברי, הוא לא הולך לעזוב אותי.
"איזה מוזר" הוא פשוט אמר והסתכל על הכנרת ולא הבנתי למה הוא מתכוון.
"מה?" אמרתי תוך כדי משיכת הנזלת שנגרמה בעקבות הדמעות.
הוא התקרב לאיפה שישבתי ולבסוף התיישב לידי, פניו לכיוון הכנרת בדיוק כמוני.
שנינו מתעטפים בשמיכות.
"נדיר שיש כאלה גלים בכנרת בלילה" הוא הסתכל על הכנרת ועיניו נצצו.
הוא לא שאל מה קרה לי ואהבתי את זה, אהבתי שהוא קלט שאני לא רוצה לדבר על זה, אהבתי את זה שהוא העביר נושא.
"אה" זה פשוט מה שיצא לי מהפה, בלי תכנון.
"איך את ערה בשעות כאלה?" הוא שאל פתאום, "חשבתי אני היחיד" המשיך להגיד.
"מחשבות" עניתי "בעיקר" המשכתי.
"ספרי לי על זה" הוא אמר ומשהו בקול שלו היה עצוב.
"על מה אתה חושב?" הסתכלתי עליו.
הוא זרק אבן קטנה לכנרת, השפיל מבט והסתכל עליי בחזרה "על מה לא" אמר.
"מה..נגיד אתה חושב על איזה פעולה תעשה לנו מחר?" חייכתי, ניסיתי קצת להתבדח.
"לא רק..לא רק.." הוא חייך ,השיניים שלו היו כל כך לבנות וגומותיו התמתחו.
"אז על מה עוד?" הוא באמת סקרן אותי, רציתי לדעת מה הוא חושב,מרגיש,עובר.
"על החיים" הוא אמר והסתובב עם פניו לכנרת "בעיקר" חייך והסתובב חזרה אליי.
"וואו" צחקקתי "משהו כל כך כללי…" אמרתי.
"למה?" הוא שאל וחדר לי לעיניים, הלב שלי פעם, הוא שוב עושה את זה.
"לך יש משהו ספציפי?" הוא שאל, העיניים שלו באמת התעניינו, זה הדהים אותי.
"כן" הפה שלי שוב נפתח מעצמו, לא התכוונתי בכלל לענות את זה.
"אמא שלי…בוכה..כל הזמן" שוב הפה שלי עושה את זה, לא בשליטתי "אבא שלי בגד בה לפני שנה" המשכתי, מספרת את סיפור חיי לפני מישהו זר- והכי גרוע שזה לא בשליטתי ועוד יותר גרוע שאין בי חרטה.
"הוא עזב אותה…"אמרתי "אותנו" הדמעות לא מפסיקות, "והכי נורא" משכתי את הנזלת "שאמא שלי עדיין אוהבת אותו" פה כבר התפרצתי בבכי.
לא הצצתי אפילו לראות אם סער מביט בי, לא יכולתי, פשוט שפכתי, הכל,כל מה שבלבי.
"וזה לא הכל!" הרמתי את הקול, "אחי הגדול דניאל, הוא בן 19" אמרתי "לא אכפת לו ממה שקורה!" צעקתי, כאילו סער אשם, "הוא שונא את אבא שלי, מחרים אותו, הוא בכלל לא בבית!" המשכתי לכעוס,"הוא שותה, חוזר הביתה בארבע בבוקר, הורס לעצמו את החיים!" הרמתי את הקול עוד יותר "ואני! אני צריכה לשמור על אמא שלי שלא תשבר! אני!" אמרתי, "מנערה בת 17 הפכתי להיות כמו אמא בת 30" ניגבתי את הדמעות עם ידיי.
"ואחי הקטן..שון קוראים לו" הסתכלתי על הכנרת, מתעמקת בה, "הוא כל כך רגיש, הוא לבד" המשכתי.
ואז הייתה שתיקה.
ואז קלטתי מה עשיתי, פשוט הפלתי עליו בבת אחת את החיים שלי, למה הוא צריך את זה?
"וואי אני מצטערת לא התכוונתי" קמתי מהחול והסתכלתי עליו, "פשוט תשכח מזה" הקול שלי רעד והלכתי לכיוון המדשאות.
"חכי רגע" סער קם ותפס לי את היד וסובב אותי אליו, הלב שלי דפק מהר.
"אני יכול להראות לך משהו?" הוא שאל אותי, קרוב אליי, ממש כמו המקרה עם הרפסודה היום.

"הגענו?" שאלתי אותו, אחרי שאנחנו הולכים כבר 10 דקות ואין לי מושג לאן.
"כן" הוא אמר.
הגענו למקום שהוא דיבר עליו, הוא עלה למין צוק של אבנים, הושיט לי יד והתיישבנו על הצוק.
"וואו" התפעלתי.
המקום היה מדהים, הגלים התנפצו פה אחרת, ישבנו מעל הכנרת, על צוק, האוויר מדהים, נקי.
"נכון?" הוא הסכים איתי, "אני תמיד הולך לפה שאני מרגיש כמוך" הוא אמר.
"איך כמוני?" שאלתי.
"חרא" הוא צחק עם חיוך גדול שהתפרש על פניו. צחקתי בחזרה.
עצמתי עיניים והרגשתי את האוויר נופל על פניי, זה כל כך שחרר אותי, הרגשתי חופשייה, משוחררת, אחרי הרבה זמן…
הרגשתי שהוא נועץ בי מבט, אפילו שעצמתי עיניים.
"מה?" חייכתי ושאלתי אותו, "למה אתה מסתכל עליי ככה?" צחקקתי.
"סתם" הוא התחמק, "נו" אמרתי לו, הוא סקרן אותי.
"זה יפה" הוא לבסוף אמר, מסתכל עליי ועיניו נוצצות, אפילו בחושך העיניים שלו כחולות כל כך.
"מה יפה?" לא הבנתי למה הוא מתכוון, הוא היה כל כך לא מובן.
"איך שאת נהנית מזה" הוא הוריד את החיוך והסתכל עליי ברצינות, בחן אותי.
חייכתי, לא ידעתי מה לענות, הייתי מובכת.
"יהלי" הוא אמר לפתע, שובר את השתיקה.
הסתובבתי אליו, שימשיך לדבר.
"מתי בפעם האחרונה" הוא אמר "עשית משהו בפעם הראשונה?" הוא הסתכל על הכנרת.
לא הבנתי שוב למה הוא מתכוון.
"מה?" שאלתי ואז נפל לי האסימון.
"הו, לא! ממש ממש לא!" צחקקתי.
"נו! אל תהיי כבדה" הוא קם והוריד חולצה.
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו,"אני ממש לא מתכוונת לעשות את זה!" צחקתי צחוק מתגלגל.
"יאללה נו, אומרים שזה בריא! במיוחד בשעות האלה" הוא הוריד את כפכפיו.
הסתכלתי על הכנרת, הרוח העיפה את שערי, היה קריר ואז חשבתי לעצמי, יהלי, את צריכה להנות, זה ישחרר אותך, את תרגישי טוב.
"בסדר!" החלטתי לבסוף, "אבל בלי השפרצות!" הודעתי לו.
הורדתי את השמיכה שהתעטפתי בה, לא הייתי צריכה להוריד נעליים כי יצאתי יחפה,
הורדתי את המכנסי פיג'מה ואת החולצת מיקי מאוס שקיבלתי מאמא שלי ונשארתי עם מכנסונים קצרים וחזייה, לא היה אכפת לי, זה היה ממש כמו בגד ים.
תפסתי את סער בוחן אותי אך אז מסיט את מבטו הצידה, קולט שזה לא בסדר.
"יאללה, שאני סופר עד שלוש קופצים מהצוק" הוא אמר.
הלב שלי התחיל לדפוק, מה? לקפוץ מהצוק? לא חשבתי שנקפוץ, חשבתי שנכנס בלבד לכנרת, לא לקפוץ מהצוק.
"מה? לא לא! הסכמתי להכנס לכנרת, לא לקפוץ לכנרת!" אמרתי.
שנינו עמדנו בקצה הצוק.
הוא הסתכל עליי, לא אמר כלום, הוא התקרב אליי פתאום, היינו במרחק קטנטן אחד מהשני, נשמנו שוב את אותו האוויר, כאילו אנחנו במרחק של נשיקה.
הוא שם את היד שלו על גבי החשוף.
"תהני" הוא אמר לפתע ולא הבנתי.
תוך שנייה אחת בלבד הוא דחף אותי מהצוק,נפלתי מהצוק, קפצתי מהצוק, אני חופשייה, אני מאושרת, האוויר העיף לי את כל שערי, הפנים שלי התמלאו חופש ושלווה, צרחתי, צרחתי, אך מאושר.
צנחתי אל תוך הכנרת, אל תוך המים הקרירים שהרגשתי אותם חודרים לי לגוף.
צללתי אל תוך המים.
"אתה תצטער על זה!!!" צעקתי לו מלמטה, ראיתי אותו עומד על הצוק, עכשיו תורו לקפוץ.
"וווהווו" הוא צעק וצנח כמוני לכנרת.

שנינו בכנרת, בשתיים בלילה, צוחקים, נהנים, משפריצים.
ואני מאושרת.
אני חופשייה.
אני שלווה.
אני משוחררת.

המשך יבוא:)