קוראים לו סכנה.. פרק 4 :)

הבטן שלי עקצצה בכאב.

"טוב, זה ממש מרגיע לשמוע…" עניתי צינית בעיניים מודאגות מציצה לעבר החלון, צחקוק ברח משפתיו.

"יש לך חוש הומור, אני אוהב את זה" הוא הפנה ראשו שמאלה נושף את העשן מכיוון החלון הפתוח.

"כן אני גם הייתי רוצה לחיות אז אם לא אכפת לך לומר לי לאן אתה לוקח אותי כי בינתיים אני לא כזאת רגועה" מלמלתי מגרדת את המושב שלי.

" תרגיעי יפה, אני לא הולך להרוג אותך" נשף שוב עשן, הפעם לא פתח את החלון. העשן הערפילי הקיף את המכונית לזמן מה לפני שלאט לאט נעלם. כשסיים את הסיגר זרק אותה לתוך מאפרה קטנה שהייתה כבר מושתלת במכונית. "מאיפה לי לדעת? אני בתוך אוטו עם רוצח" גלגלתי את עיניי זרועותיי מונחות על החזה שלי.

"את הולכת לדפוק לי את המשפט הזה כל פעם שאני פותח את הפה על משהו?" הוא רטן בפשטות. קולו עמוק ועיניו כהות.

רוקנתי את גרוני והנדתי בראשי "לא" צייצתי, " סליחה" בלעתי שוב, מרגישה את ידי מחילות להירטב שוב בזיעה. "יופי כי אני לא במצב רוח לשמוע אותך" הפנה את מבטו לכביש, חוזר לרגוע המפוקפק של עצמו. "או שאתה מתחנן מזימה עלי".

אז ככה: או שהילד 1, רגשי. 2, משוגע. או 3, בעל הפרעה דו קוטבית.

"או וואי, תודה" צעקותיו נפלטו אחרי כל מילה שאמרתי. " כל כך נעים להיות בסביבתך, תרשה לי לומר לך" השתיקה המביכה שסהרה בעניינו לא עזרה למצב. הגנבתי מבט לעברו, הרגשתי את בטני מסתבכת עוד יותר.

"את באמת חושבת שאכפת לי?" הוא זרק משפט לעברי, היה ארס במילותיו. אצבעותיו נכרכו סביב ההגה, מחזיק אותו חזק. לא עניתי. במקום זאת- נאנחתי. מביטה קדימה ואפילו לא טורחת לפתוח את הפה שלי שוב. אבל, מנקודת מבטו, זה נראה כאילו ג'סטין לא רצה בי גם.

"את עומדת לענות לי או שאת עומדת להתעלם ממני כמו סתומה?" הוא סינן. הרגשתי את נשימתי מתקשה וידי משותקות. מה הבעיה שלו?!

"מה לעזאזל אתה רוצה שאני יגיד?" אני לא מבינה.

"לא יודע, כל דבר!" פנה שוב לכביש אחר, " אל תתעלמי ממני סתם"

"חשבתי שרצית שאני אשתוק" הרמתי גבה. מביט בי בחוסר אמון.

" לא" ענה, " לא רציתי שתשתמשי במה שראית נגדי, אף פעם לא הזכרתי משהו על זה שלא תדברי". "ואטאבר" מלמלתי, אם הוא רצה שאדבר זה הדבר הכי טוב שהוא הולך לקבל. לטובתי, הוא שתק, השאיר את עיניו על הכביש.

מצאתי את עצמי בוהה בכל דבר שיכל למשוך את תשומת ליבי, בין אם זה מאפרה או ידית, עד שהכל התחיל להיות משעמם יותר משיכול להיות ועיניי מצאו את הצד של פניו. אני לא אשקר, הוא נראה ממש יפה, מעשן. אפילו הלסת שלו הייתה על מנעול חזק וזה נראה סקסי. התחלתי לספור את הנמשים על צווארו, מגיעה לארבע עד שהוא נאנח בתסכול, מסובב ראשו אלי. "מה? יש לי משהו על הפנים?" הנדתי בראש לשלילה.

רק רציתי לחזור הביתה.

או שיש לו כוח או שהוא ידע על מה אני חושבת כי מה שהוא אמר תפס אותי לא מוכנה. "תראי, ראית יותר מידי. אני לא יכול פשוט לתת לך ללכת אחרי שכרגע נהיית עדה, אני יהפוך אז גם לאידיוט" ליקק את שפתיו, עיניו מביטות בי כשראשו בכלל לא זז. עד כמה מרגיע שזה היה לא יכולתי שלא להיות טיפה לחוצה, "אני מבטיח" הוסיף במהירות. אני בפשטות הנדתי שנית.

למה הכנסתי את עצמי?

התרסקתי, לתוך ידי. מה שבטח העיר את עיניו שאני לא הייתי כלכך חיובית על מה שקורה כי המשיך שוב " התכוונתי לזה שאני לא עומד לפגוע בך. אני רק צריך לסגור כמה דברים, אוקי?. את תחזרי הביתה בקרוב".

הקלה שטפה אותי לבסוף לאחר המילים האלה אבל זה לא היה טוב מספיק כדי לשמור על שפיותי. מלקקת את שפתי הסדוקות, לקחתי כמה נשימות, מנסה להיפטר מהעצבים כשעוד צחקוק עמוק נשמע במכונית. "אתה עומד ללדת או משהו כי אתה נשמע כאילו אתה עומד לחרבן כרגע" יכלו לראות שהוא מצע את עצמו משועשע מה שגרם לי לצחוק, חזק.

"יש לך צחוק חמוד" הוא גיחך והרגשתי את לחיי בוערות.

כן, הוא בהחלט דו קוטבי.

"תודה?.. למרות שאני חושבת שאני נשמעת כמו צבוע" משכתי בכתפי.

ועכשיו הוא פרץ בצחוק כשאחז בהגה, מנסה לא להוציא כלל שליטה. משהו שאנחנו לא צריכים להוסיף לרשימת החרא שכבר קיבל על כתפיו. "את מצחיקה".

"אני מנסה" הרמתי את כתפי מה שגרם לעוד התפרצות צחוק בינינו, זה היה מרענן לשם שינוי. "את הבחורה הראשונה שלקחתי שיש לה כזה חוש הומור" נרתעתי ברגע שהבנתי מה הוא אמר. "אתה כבר לקחת בנות?" פניתי אליו עם עיניים פקוחות כשצחק בפעם השלישית הלילה. וואוו, אנחנו כנראה שורפים המון קלוריות.

"אני צוחק!" הוא אחז בבטנו בידו הימנית, והשנייה מחזיקה בחלק העליון של ההגה.

"היית צריכה לראות את הפנים שלך עכשיו, מילה אחת.." הוא הסתכל עלי "סקובי-דו". "האא האא, מצחיק מאוד" זייפתי חיוך כשפניו הציצו לעברי, החיוך שלו- למות. "יש לך חיוך נחמד" פלטתי, יושבת במבוכה ברגע שקלטתי מה אמרתי. "תודה" חייך אלי, בכוונה מראה את שיניו. "יש לך חיוך חמוד משלך" גיחך.

הנדתי בראשי, נשענתי על הכיסא, בידיעה שאני לא הולכת לחזור הביתה בקרוב כשהתכופפתי כדי להדליק את הרדיו. "הֶיי!" " אני לא אוהב מוזיקה" הוא דיבר באוטו הטון ממקודם. " מי לא אוהב מוזיקה?" הבטתי בו בגבות מקומטות. "אני, עכשיו תשתקי ותתני לי לנהוג טוב? אני צריך לחשוב" הוא התפרץ לפני שניקה את גרונו והרגיע את עצמו. ניצלתי את ההזדמנות כדי לקבל את האמת ממנו. " אוקיי בינתיים שאתה בזה, תוכל לומר לי לאן אתה לוקח אותי?" "את פאקינג חסרת סבלנות" הוא אמר בטון לא ברור כשהחליק עוד סיגריה מהחפיסה, מדליק אותו ושם בפיו. " אנחנו הולכים חזרה למקום שלי" הוא מלמל, פותח את החלון נותן לעשן לברוח.

או אלוהים יקר לי, תעזור לי עכשיו.