קיץ בלתי נשכח -פרק 19

לאחר כמה זמן קמתי במיטה שאני לא מכירה.. פקחתי את עיני באיטיות וראיתי במטושטש אבל הכל התחיל להתבהר. ראיתי את אדם יושב לידי בעודו מלטף את ראשי ברכות "בוקר טוב.. " הוא אמר בעדינות. קמתי באיטיות והתיישבתי על המיטה. הסתכלתי על החדר שהייתי בו ועדיין לא הבנתי איפה אני נמצאת.. אני בבית חולים? בבית משוגעים? בחדר של אדם? "איפה אני? " שאלתי עם קול טיפה צרוד מכל הצרחות מקודם "את בבית של דיימון, זה מישהו פה מהשכונה שיש לו כוח מיוחד והוא לרפא פצעים" הוא אמר בחיוך "מה קרה לי? " שאלתי עדיין מבולבלת "את זה אני צריך לשאול אותך.. מה קרה לך שם? " הוא שאל עם מבט דואג "אני לא יודעת.. אני לא רוצה לדבר על זה.. " אמרתי והרכנתי את הראש שלי "היי זה בסדר, לכולנו יש רגעים כאלה בחיים.. זה נורמלי.. " הוא הרים את ראשי. למרות שאני לא הייתי אומרת שזה היה נורמלי זה היה חמוד מצדו לנסות לשפר את מצב הרוח שלי… "רגע אז הראש שלי בסדר? " אמרתי בעודי ממששת את המקום שאני זוכרת ששם ירד לי דם ורואה שאכן נעלם הדם "את רואה בעצמך.. " הוא אמר עם חיוך קטן על פניו "תודה, על זה שהפסקת את מה שהיה מקודם.. " אמרתי במבוכה קלה "זה בסדר.. " הוא אמר "אז מה היה עם אנה בסוף? " שאלתי "עזבתי אתכם בשיא.. " המשכתי את דבריי עם חצי חיוך אבל ראיתי כי החיוך של אדם הלך ונעלם "היא לא מוכנה לסלוח לי.. בצדק.. איך היא יכולה לסלוח לי? אני נטשתי אותה ולא דאגתי לה ולא שאלתי לשלומה במשך 12 שנים.. נתתי לה להתבגר לבד, מבלי כל עזרה ממני.. " הוא אמר בעצב "תקשיב, אני יודעת שאתה עצוב עכשיו אבל אתה באמת צריך להבין אותה.. היא לא יכולה לרוץ לזרועותיך כמו פעם כאילו לא התראתם חצי שעה.. אני אלך אליה מחר ואני אנסה להרגיע אותה ולהבין מה איתה.. " אמרתי כדי לנחם אותו וחייכתי חצי חיוך "את בטוחה? כל מה שהיא עשתה לך זה רק צעקה עליך.. והיא לא מכירה אותך בכלל.. " הוא אמר "היא צעה עלי כי אני הרמתי את קולי עליה וכי היא הייתה די כועסת עצובה ומבולבלת מכל מה שהיא עברה באותן הדקות.. אם אתה כבר מזכיר את זה אני באמת צריכה ללכת להתנצל על שהרמתי עליה את הקול.. " אמרתי בקול תומך ודואג "איזה מלאך" הוא צחק "אני? מלאך? רק לפני כמה זמן ראיתי אותי משתגעת באיזה מקום נטוש שאני לא מכירה בכלל.. איזה מן מלאך אני? מלאך המוות? " אמרתי "לא, את המלאך הכי יפה שאני ראיתי" הוא אמר בחיוך וליטף את הלחיים שלי ברכות "אני לא חושבת שזה מתאים אדם…" אמרתי ונרתעתי ממנו "אני מצטער, לרגע שחכתי מזה.. " הוא אמר נבוך ומאוכזב "לא זה בסדר, זה אני אשמה.. לא הייתי צריכה בכלל לתת לך מהתחלה ולפלרטט איתי.. " אמרתי "הייתי יכול להישבע שאת נהנית מזה ושאת מרגישה כמוני.. " הוא אמר "אני אפילו לא יודעת מה אני הרגשתי או חשבתי שעשיתי את זה.. אולי פשוט סתם היה נחמד לצאת מהשגרה ולעשות דברים שחיים לא הייתה לי הזדמנות לעשות.. " חייכתי חצי חיוך "אה ודרך אגב אתה מנשק גרוע.. כאילו לא שיש לי השוואה למשהו אבל בשביל נשיקה ראשונה זה היה ממש גרוע.. " צחקקתי "חוצפנית! אז אם אנחנו פותחים את זה, כמעט בלעת אותי עם הלשון הארוכה שלך עוד שנייה ונחנקתי.. " הוא גם צחק "והעדפת להמשיך להיחנק במקום להפסיק את הנשיקה? " חייכתי חצי חיוך "תתפלאי אבל כן.. אפילו אני לא יודע למה.. " הוא חייך "אל תחייך, יש לך חיוך יפה" אמרתי עם חצי חיוך "אז אם יש לי חיוך יפה למה שאני לא אחייך? " הוא שאל "כדי שאני לא בטעות אתאהב בך.. " אמרתי "אם החיוך שלי שולט בהתאהבות שלך אני עומד לחייך עד סוף ימי" הוא שוב חייך "אוף מעצבן.. הייתי אמורה להגיד לך שזה יגרום לי לא להתאהב בך.. " אמרתי "את צריכה לחשוב פעמיים לפני שאת אומרת משהו.. " הוא צחקק "אל תצחק עלי חוצפן.. אני לא הפכתי לליצן.. " אמרתי ונתתי לו מכה קטנה "את בטוחה שאת רוצה לריב מכות? " הוא שאל עם חיוך קטן "לפי מה שאתה אומר אני יותר חזקה ממך אז אתה אמור לפחד ממני לא? " אמרתי "כן את כן, אבל את אפילו לא יודעת איזה כוחות יש לך, ככה שנכון לעכשיו אני יכול לקרוע לך את הצורה" הוא חייך "אוקי אז אנחנו נריב מכות מתי שאנחנו נהיה שווים" אמרתי "גם אז אני אוכל לנצח אותך" הוא היה בטוח בעצמו "ולמה אתה חושב ככה? " שאלתי "אולי בגלל זה.. " הוא חייך והתחיל לדגדג אותי ואני התגלגלתי מצחוק ואז אחרי כמה זמן הוא הפסיק "אוקי הבנתי, אני רגישה לדגדוגים. אבל לא הבנתי איך אתה יכול להשתמש בזה בזמן שאנחנו הולכים מכות? " אמרתי בעודי טיפה מתנשפת "רוצה אני יראה לך? " הוא אמר "קומי" הוא המשיך וקם ואני אחריו "תנסי לתת לי מכה כלשהי איפה שאת רוצה" הוא אמר כשאנחנו נעמדנו אחד מול השנייה ואני כיוונתי את ידי אל הפנים שלו ולפני שידי נגעה בפניו הוא מהר דגדג אותי ואני התקפלתי מצחוק "לא זה לא הוגן. אסור לך להשתמש בזה בזמן שאנחנו נלחמים" אמרתי טיפה מחויכת בעודי חוזרת לשבת "בטח שמותר, חוץ מזה את אמרת שגם לך יש נשק נגדי אז את תוכלי להשתמש בו.. " הוא אמר "אני ויתרתי על הנשק הזה, גיליתי שהוא לא שימושי.. " אמרתי עם טיפה אכזבה בפניי.. הנשק היה בעצם אני.. ידעתי שאני יכולה לשחק בו, אבל לא יכולתי לעשות את זה.. אחת, בגלל שאני לא יכולה לנצל אותו ולשחק בו, ושנית, אני לא יכולה להמשיך עם כל זה.. הבטחתי לעצמי שאני לא נשאבת לזה עוד פעם ואני עומדת לקיים את ההבטחה הזאת. "מה זה ואני יוכל לעזור לך אפילו? " הוא אמר "שאתה תעזור לי לנצח אותך? מאוד אמין אדם.. " אמרתי את זה בעיקר בגלל שאני לא רוצה לגלות לו שאני תכננתי להתמזמז איתו בתור הנשק הסודי.. "נו אני רציני, מה הנשק היה? " הוא אר בסקרנות "אתה לא רוצה לדעת.. " אמרתי עדיין מנסה להתחמק מהתשובה בעודי קמה מהמיטה ומתרחקת קצת מאדם "אני מאוד רוצה לדעת" הוא אמר בחיוך וקם גם הוא מהמיטה "אז אני לא רוצה לספר" אמרתי שוב מנסה להתחמק כשאני קולטת שזה לא אפשרי.. "מה את מתביישת ממני? " הוא שאל טיפה מצחקק "אם אני כן אתה תעזוב אותי? " אמרתי "אולי.. " הוא אמר ואני התחלתי להרגיש שאני במבוי סתום "אז אני מתביישת ממך" אמרתי "ולמה? " הוא שאל בעודו משלב את ידיו ומחכה לתשובה "אני לא יכולה להגיד לך את התשובה" המצאתי תירוץ "אני מתעקש שתגידי לי את התשובה" הוא אמר "ההתעקשויות שלך לא יעזרו לך" אמרתי החלטית "אוקי את לא רוצה לענות על השאלות שלי הבנתי.. " הוא אמר קצת נעלב וקצת כועס "אתה כאילו מאשים אותי בזה.. " אמרתי טיפה נעלבת