קריאה | 2(אורינוש)

אני מסתכלת על הדמות הגבוהה שלו נכנסת . היא נסגרת במהירות.
"דימור!" אני קוראת לו. אני יודעת את שמו. אני יודעת את העובר בליבו ומחשבותיו. נרדף.
הוא מסתכל לצדדים. הוא מחפש אותי.
בהנפת אצבע אחת, נדלקות אחת אחת העששיות לאורך המסדרון הצפוף. הוא מוותר על זה. הוא פונה לסלון המרווח.
הוא מתיישב על הכורסא לצד האח. היא חורקת קצת. בהנפת אצבע אחת, הכורסא מתאבקת מעצמה.
הוא נבהל קצת אבל נשאר במקומו.
אני דואגת להדליק לו את העששיות בסלון. טיפות גשם מלוחות מתחילות להתנפץ ולהתנגש בקרקע.
הוא נבהל קצת. הוא מותש.
לאט עיניו נעצמות והוא שוקע בשינה עמוקה, שהוא כל כך נזקק לה.
אני יוצאת מהמסתור.
אני מלטפת את פניו החבולות בעדינות וניגשת למטבח.
אני מבשלת, שלוש שעות של חימום פרקטי.
בתום שמונה שעות הוא מתעורר לארוחת בוקר.
משעמם לי. פה, לבד.
עיניו נפערות. הוא מזדעזע, ולא נוגע באוכל.
"תאכל." אני קובעת. הוא מזנק ממקומו.
הוא מסתכל לצדדים.
אני בספק אם יוכל לראות אותי.