קרקס השדים-חלק י’ד
לקח לי שעה בערך להסביר לדון את כל מה שקרה. מהרגע שיצאתי מהאוהל שבו נירדמה סביטה עד הרגע שהוא העיר אותי בצעדיו.
דון עצר אותי כמעט בכל משפט ושאל בערך 10 שאלות. כמובן שהשמטתי מהסיפור את החלק שבו אני והשד עמדנו על הגשר. אולי כי חשבתי שזה לא יעניין את דון ואולי כי רק הזיכרון של ההרגשה של נשיפותיו על אפי וידו סביב מותניי גרמה לליבי להלום בכאב ולגרוני לצרוב מדמעות שרק רוצות לצאת החוצה.
"אז את רוצה לומר לי ששני השדים תקפו אותכם ואתם ברחתם לעבר הצוק?" שאל דון לבסוף.
"כן" אמרתי בקול עייף.
"ומה קרה אז?"
"בדיוק מה שאמרתי לך- הם תקפו אותנו והשד נילחם בהם" עניתי.
"ואת? את נלחמת?" הוא שיפשף את סנטרו כאילו חושב על משהו.
"כן, קצת, לא ממש היה לי נשק אבל הצלחתי איכשהו".
"ואיפה השדים עכשיו?" שאל.
"השד אמר שטיפל בכתום ובפנתר-הוא ציין משהו על מים עמוקים" אמרתי.
"או קיי-ואת ראית אותו 'מטפל' בהם" אמר בעודו מסמן מירכאות כשאמר את המילה 'מטפל'.
"לא" התחלתי להיתעצבן "אמרתי לך כבר- אני נפלתי למים".
"אז לא ראית אותו נפתר מהם" אמר דון.
"לא" גילגלתי עיניים "אמרתי לך הייתי עסוקה בלטבוע".
"אז יש סיכוי הם בחיים וכל העיניין של הקרב היה הצגה" מילמל דון
"כ-" באתי לומר עד שקלטתי את משמעות דבריו.
"מה?" שאלתי "איך הגעת לזה?".
"תחשבי לבדך שניה- יותר מידי צירופי מיקרים יש עם השד הזה- תחילה כשהוא מגיע הוא מנסה להרוג אותך, באותו היום השמועות על המרד מתאמתות, אחרכך הוא בנס מציל אותך מקרון רכבת ששני השדים האלו הכניסו אותך אליו, ואז נילחם בהם אבל את לא רואה אותם באמת מובסים על ידו- יכול להיות שכל זה הצגה כדי לזכות באמון שלך- יכול להיות שברגע שנפלת הוא שיחרר את שניהם ונתן להם ללכת".
מילותיו של דון עברו בראשי כה מהר שכמעט ולא הצלחתי לקלוט דבר. התחלתי להיתעצבן מהכל.
"טוב די! נימאס לי כבר מזה שכולם חושבים שהשד הזה רמאי שזומם משהו!" התעצבנתי.
ניסיתי לשלוט בקולי שלא אצעק אך לא יכולתי.
"זה לא נראה לך מוזר כל זה? רגע אחד מנסה להרוג אותך ואז פתאום מציל לך את החיים שתי לילות ברצף ועוד מאותם השדים? זה לא נשמע לך מתוכנן מידי?!"
"למה לו לתכנן את כל זה?" שאלתי מתעלמת לגמרי מכמה השאלה מטופשת.
"תחשבי לבד- אולי הוא ביקש מימך משהו, מידע על העובדים, מידע על מקומות של ציוד נשקי, משהו.." אמר דון.
"זה שטויות-.." התחלתי לומר אך מילותיו של דון קטעו אותי.
"לשחרר אותו מהחותם אולי?" מילותיו הלמו בתוך ראשי.
"למה לו לעשות את כל זה כדי שאשחרר אותו?" שאלתי בשקט.
"אם כך הוא אכן ביקש מימך לעשות את זה" אמר דון יותר מאשר שאל.
הנהנתי בראשי. הייתי בשוק. ניסיתי להיתאפק בכל כוחי לא לתת לדמעות לצאת מגרוני.
"הבנתי" פסק לבסוף "ואני תמיד חשבתי שאת יותר חכמה מזה".
הוא הניח את ידו על כתפי כנחמה. רציתי לפרוץ בבכי. הרקנתי את ראשי וכמעט הרגשתי את הדמעות יוצאות מעיני. התפללתי שיבוא משהו שיעצור אותן. שמשהו יקרה. שיסיח את דעתי-הכל רק שלא אתן לעצמי להישבר ככה ועוד בגלל איזה שד מטופש.
לפתע נשמעה צעקה.
הרמתי את ראשי מיד ודון ואני החלפנו מבטים.
"הצצייללווו ממייששששהההווו" נישמעה אותה הצעקה.
דון ואני יצאנו בריצה מהאוהל וראינו זוג עובדים רצים לכיוון האוהל של אבי, מנהל הקרקס.
רצנו אחריהם וניכנסנו לתוך האוהל.
בפנים האורות דלקו והיה חמים ונעים לא כמו בחוץ, אבל עדין המראה שראינו עורר בכולנו צמרמורמת.
אחת עובדות הקרקס נידחקה לפינת האוהל, היא בכתה בהיסטריה.
"רוטן" אמר אחד העובדים שאחריהם רצנו "מה קרה לך?" שאל.
העובדת ששמה רוטן- הצביעה באצבע רועדת לעבר שולחנו של אבי.
דון ואחד העובדים ניגשו אל השולחן והסתכלו מתחתיו.
"אדוני המנהל" אמר דון לפתע ושניהם התכופפו.
"מה קורה כאן?" שאלתי והתחלתי לגשת אליהם.
"אל תתקרבי" פקד דון.
"אתה- לך תקרא למליק- תגיד לו שזה דחוף" דון הורה לעובד שעמד לידי.
רוטן רעדה ויבבה. ניגשתי אל דון וראיתי את אבי שוכב על בטנו מתחת לשולחן.
"מה קורה כאן?" שאלתי בבהלה.
"התנוחה שבא שוכב" אמר העובד בהתעלמות מוחלטת משאלתי.
"נראה כאילו נפל מכיסאו" השלים דון מתעלם גם הוא מנוכחותי.
הם המשיכו לדון במה תנוחתו אומרת ואני הרגשתי את ידיי רועדות. הסתובבתי וראיתי את רוטן עומדת עדין ורועדת.
ניגשתי אליה ותפסתי בצווארון חולצתה, משכתי אותה אליי והבטתי לתוך עיניה.
"מה-קורה-כאן?" שאלתי באיטיות.
"אני…אא…אני לא יודעת" היא היתה בפאניקה.
"תקשיבי לי טוב רוטן אם את לא הולכת לומר לי מה קורה כאן אני אתן לך סיבה פי אלף יותר נוראית לבכות אז דברי כבר" אמרתי בקשיחות.
רוטן התפרקה והתחילה ליבב עוד יותר.
"ה..ה..מ..נהל ה..הוא..היה ככה…אני נ..ני..כנסתי ..לבדוק ו..ו.." היא גימגמה.
הבנתי שזה מיותר לדובב אותה יותר מזה. במצב הזה היא לא תאמר כלום.
מליק ניכנס לאוהל עם תיק העזרה הראשונה שלו.
הוא רכן מעל אבי והפך אותו על גבו. קצף נטף מפיו של אבי ועיניו היו פקוחות. עישוניו מצומצמים. עורו היה כחלכל ועיניו חסרות הבעה.
"הרעלה" אמר מאליק לאחר כמה דקות של שקט.
"הוא…הוא מת?" שאלתי והיתיישבתי ליד גופתו.
השתיקה של שני העובדים, דון, מאליק והבכי של רוטן אמרו לי שכן.
הושטתי את ידי לפניו הקרות שלא אבי וסגרתי את עיניו.
תגובות (1)
תמשיכייי