רגע קטן של אושר – פרק ראשון (ללא הקדמה)

חתול יילל בקולניות והמשיך לו בדרך שבין השדרה החמישית.
״היי,״ שני אנשים העבירו מבטים. שניהם לא מאושרים כמו פעם. עצובים וקודרים.
״ניכנס?״ לילך שאלה בחביבות ותחבה את ידיה לשני הכיסים האחוריים של הג'ינס שלבשה. אדם הנהן ונשך שפתו התחתונה מבלי שראתה. היא זמזמה לעצמה שיר מאז והאזינה לצליל הנעים של הרוח נושבת ומנענעת את עלי העצים ברוח הקרירה. לילך מלמלה לעצמה, ״חבל.״ ושניהם נכנסו פנימה, אל בניין עמוס שבו יחרץ גורלם.
שררה בבניין מין אווירה חמימה שכזאת. אבל היה די צפוף והם נאלצו להידחף בין כמה אנשים ולהיכנס אל חדר המזכירה ששכן בפינה הרחוקה של הבניין. נתלה שלט שבו כתוב, ׳הלכתי להפסקת קפה, תכף אחזור׳.
״נו באמת,״ אדם רטן בחוסר סבלנות.
״אפשר לחכות קצת.״ לילך ענתה לו והרימה את גבותיה במבוכה. ״זו לא אשמתה. גם מזכירות צריכות לנוח לפעמים, לא?״
הוא החטיף מבט סביבו. מקום ישן עם כל כך הרבה אנשים. הוא השתדל לא לענות לה, עדיין הוא לא עיכל את מה שקרה ביניהם. אז הוא רק שאל מה עם שרה.
״הכל טוב. היא נחה לה בשלווה.״ היא השיבה והנהנה במרץ, כשהיא מתיישבת על כיסא כחול מחובר לרצפה. אדם התיישב אף הוא, כשהוא בוחן את החדר מקרוב. הוא היה קצת פרנואיד בגלל מה שקרה. הוא אהב את לילך. אבל זה פשוט לא היה מספיק בשביל שניהם. והוא ידע שהוא לא באמת אוהב אותה, וזה סתם אגו.
בניגוד לשאר האנשים שישבו שם, הם היו נראים במבט ראשון הכי צעירים. זוג, בסביבות גיל עשרים, שלא כל כך מסתדר אחד עם השני. שניהם יפי תואר ומוכרים. אדם מוכר בגלל התיאטרון, והיא מוכרת בגלל שמבנה גופה וראשה, היו זהים להרבה אנשים מלבדה, שיער חום בהיר וחלק ועיניי שקד. היא חייכה רוב הזמן, אבל באותם רגעים לא הרשתה לעצמה להעלות חיוך על פניה.
״אתם מר וגברת שיין?״ המזכירה בדיוק הגיחה, כנראה יודעת לפי המראה השונה מאחרים. היא לא חיכתה לתשובה והוסיפה בזריזות אופיינית, ״כנסו.״
״כן, לשעבר.״ אדם העיר וקם ממקומו, כשהוא רומז ללילך להיכנס גם היא. היא הקשתה את פניה ונשפה אוויר. כשהיא מחממת את עצמה בעזרת ז'קט עור שחור ובוהק. היא ידעה שאדם שונא הרג חיות בשביל בגדים ולכן קנתה את ז'קט העור. גם היא לא סבלה את זה, אבל שמחה להרגיז אותו קצת.
המזכירה הותירה אותם בחדר עם עוד אישה לא מוכרת, בסביבות גיל השלושים לחייה. והיה ניתן לראות שיש לה עצמות לחיים גבוהות ומבנה גוף רחב. פס סגול עבר בשיערה השחור והיא שיחקה בו. כשהיא מלפפת אותו סביב אצבעותיה. כשהבחינה בהם מיד הפסיקה לעסוק בכך ועיינה במסמכים. אחרי קריאה ממושכת, היא אמרה להם בטון מבין, ״מתגרשים?״

****

הם יצאו מהחדר כשהם עליזים ועצובים כאחד. מצד ראשון, הם רצו והגו את הדעה, ומצד שני, לא בטוח שהם היו כל כך בטוחים בעצמם.
בכל מקרה, כל העניין ביניהם נגמר והם פנו לעיסוקיהם; לילך, לקניית בגדים חדשים, ואדם, לבדוק דירות חדשות לפי הצורך. הוא חיפש דירה שתתאים בדיוק לצרכיו; שירותים ומקלחת, חדר שינה זוגי, וסלון קטן. לא משהו מפואר, יהיה לו מספיק מקום, בצניעות.
הוא לא אהב להתרברב ולא אהב להיחשב בתור איש לא מוצלח. אז הוא חיפש דירה ממוצעת בשביל בן אדם אחד, וחדר השינה, בשביל להרגיש לא לבד. הוא חיפש בעיקר מקום שקט ברחוב הולנדי ובטוח במרכז הארץ.
לילך, בניגוד אליו, לא חיפשה דירה. היא חזרה להשתכן אצל אחותה הגדולה בתל-אביב, ולפעמים להיות ביחד עם הידיד החדש שלה, דולב.
״אהבה היא כמו פרח, צריך לטפל בה, אחרת היא תנבול״ היא אמרה לעצמה ובכל פעם התעודדה מהמחשבה שיש לה מישהו שמחזק אותה, אבל רק בתור ידיד. היא לא באמת נורמטיבית. המראה שלה לא רגיל, אולי הוא דומה לאחרים, אבל יש בו מין קסם שכל אחד שרואה אותה חושב שהיא הכי יפה שיש. היופי הטבעי שלה הוא זה שמשך גברים. היא נחמדה, חרוצה, מקסימה וטובה לכל אחד, ויש לה לב זהב טהור, לרוב.
היא ואדם נפרדו בגלל דבר אחד קטן, עכשיו היא לא כל כך מאושרת עם דולב, אבל לא כמו פעם, עם אדם. היא רק מוצאת בו סוג של עידוד ומנסה לגרום לאדם לקנא בה, אבל דולב לא יודע על המזימה שלה כלום.

****

״שלום לגברת היפהפייה.״ דולב חייך חיוך מתוק ומתחשב וחשף שיניים. הוא ולילך נפגשו במסעדה לארוחה רומנטית לאור נרות שדולב אירגן מזמן, ללא ידיעתה. היא הייתה לבושה בחולצה ומכנסי ג'ינס שהיו מתאימים לה בול, וענדה שרשרת כסופה שהיה חרוט עליה ׳Love׳.
היא הייתה נראית פשוט נוצצת, הוא היה חייב להחמיא לה. לילך הסמיקה בביישנות והמלצר בא באמצע המבוכה שלה, באופן אירוני זה היה אדם. דולב לא הכיר אותו, רק מסיפורים ״נוראיים וטרגים״ כמו שלילך ידעה לספר. בתוך הלב של דולב הקנאה בעבעה, אבל הוא ידע להסתיר אותה. הוא שנא את אדם בכל ליבו אבל לא ידע שהמלצר שלהם זה הוא, לטובת שניהם.
דולב דיבר בשצף ודלק אור מתרגש בעיניו. הם היו כבר הרבה זמן בתור ידידים. כל הזמן לילך לטשה באדם מבטים וכשהוא הסתובב היא עשתה כאילו התעניינה בדולב המסכן, שבאמת ובתמים אהב אותה. כל פעם שדולב ניסה לומר משהו לילך שקעה באדם ולא שמה לב לכך שהוא דיבר אליה.
דולב העיר אותה מהמחשבות הארוכות ואמר משפט אחד, קצר ומסכם. ״אחרי כל הנאום הארוך שלי… את רוצה לצאת איתי?״
לילך הנידה בראשה לשלילה ועזבה את המסעדה, מותירה את דולב לבדו, אחוז בהלם מוחלט.
היא נכנסה לתוך המכונית האדומה שלה, שחנתה בקצה הרחוב, ונסעה לבית אחותה מהר ככל שיכלה, ספק מגודל המבוכה שחשה, ספק מהפחד שדולב ירוץ אחרייה.
״אני עדיין לא מוכנה.״ היא מלמלה לעצמה בשקט והגבירה מהירות כשהיא לוחצת על הברקס ונוסעת בדיוק על המהירות המותרת. היא הגיעה לבית אחותה שישנה בשעה מאוחרת זו וצנחה מיד על מיטתה.
היא לעולם לא פגשה את דולב מאז אותו לילה.