עוד זיכרון – פרק 3

פרק 3- חיים קודמים

-נ.מ אבישג-
אני יוצאת מהרכב שלי לעבר האולפנים וכתבים וצלמים מקיפים אותי, אוי מישל… לא מסוגלת לשמור על הפה שלה סגור לשנייה אחת.
"אבישג מזל טוב! מתי תהיה החתונה?" אחד הכתבים שואל בחטטנות.
אני מזהה שם את אחד הצלמים ומסתכלת עליו.
"נמרוד לא סיכמנו על משהו?" אני אומרת ושמה את משקפי השמש על פני, בטח הם כבר זיהו את הטבעת הנוצצת שעל ידי.
"סיכמנו אבל מצטער מותק, את מתחתנת." הוא אומר וממשיך לצלם אותי.
משאר השאלות והצילומים אני מתעלמת, עד שאני מגיעה לאולפנים והם כבר לא יכולים להיכנס אחרי.
"אבישג," קול אומר מאחורי ואני מסתובבת, עומדת שם אישה עם המון דפים בידה. "סיגל מחכה לך במשרד שלה, את זוכרת איפה הוא נמצא?"
אני מהנהנת ומודה לה, הולכת לעבר המעליות. אני לוחצת על הקומה החמישית והמעלית מתחילה לעלות. הפגישה עוברת במהירות ואחרי חצי שעה אני עושה את צעדיי בחזרה אל הרכב.
כשאני יוצאת מהאולפנים כל הכתבים והצלמים כבר לא נמצאים שם, אני מגיעה במהירות לרכב ונוסעת אל בית הקפה שקבעתי להיפגש בו עם מישל.
"סיס." היא מנופפת לי כשאני מגיעה ומחפשת איפה היא יושבת.
"מה קורה?" אני מחבקת אותה והיא מיד מרימה את היד שלי ובוחנת את הטבעת.
"תשיגי לי גם רותם," היא אומרת ונושכת את שפתיה, אני צוחקת.
"הבן-אדם מושלם. ועוד לא שמעת איך הוא הציע לי." אני אומרת, מתגאה על כך שהשגתי מישהו כזה מדהים.
מישל מחייכת אליי חיוך ענקי שמראה עד כמה היא מאושרת בשבילי… היא החברה הכי טובה שלי, ברור לי שהיא תתרגש ככה בשבילי.
"אפשר תמונה?" ילדונת נגשת אליי ושואלת אותי, היא דומה לבובה.
"ברור מתוקה." אני מחייכת אליה והיא מעבירה את המצלמה לאמא שלה שמצלמת אותנו.
"תודה." היא ממלמלת תוך כדי חיוך והולכת.
"איפה עצרנו?" אני שואלת ומסמנת למלצרית לבוא לקחת הזמנה.
"איך הוא הציע לך כבר?" מישל שואלת בהתלהבות ואני צוחקת.
הבאה שקוטעת לנו את השיחה זו המלצרית שלוקחת הזמנה משתינו, ומיד אחרי זה מישל לוחצת עליי שאני אספר לה כל פרט קטן מאתמול בערב.
"דיי, אני מתה…" מישל ממלמלת כשאני מסיימת לספר ולוגמת מהמים שהזמינה. "אין לו אח תאום או משהו? חבר הכי טוב?"
"זוכרת שרציתי להכיר לך את אח שלו?" אני שואלת ומישל מהנהנת כשחיוך ענקי מופיע על פנייה.
"היום הוא נשוי באושר פלוס ילד בדרך." אני צוחקת.
"לפעמים אני לא יודעת איך את החברה הכי טובה שלי." היא אומרת ולוגמת עוד מהמים, עצבנית. מה שמצחיק אותי עוד יותר.
"היו לך כל כך הרבה הזדמנויות להשיג גברים טובים, אבל את? רק סטוצים עושים לך את זה." אני אומרת לה בכל הכנות.
"אני יודעת… יש לי שריטה כזאת, כשזה מגיע לאהבה אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי." היא מודה בפניי.
ואני… אני כל כך מזדהה איתה.

אני מגיעה לבית בסביבות השעה שבע. המנקה הייתה כאן היום, וכל מה שרותם אירגן אתמול נעלם כאילו לא היה.
לפני שאני עולה לדירה, אני מסתכלת בתיבת הדואר, לפעמים מגיעים כל מיני מסמכים חשובים שרותם צריך אבל שוכח לקחת אותם מכאן.
אני עוברת על הדואר בדרך למעלית ונעצרת על מעטפה שכתוב עליה השם שלי ומצורף גם סמל התיכון הקודם שלי, בו למדתי.
אני פותחת את המעטפה וקוראת… פגישת מחזור.
השכבה שלי, מלפני שבע שנים, מארגנת פגישת מחזור.
אני ממשיכה לקרוא ומבינה שהפגישה תתקיים בעוד שבועיים בבית של שירן… כן, החברה הכי טובה לשעבר. העניינים ביננו הסתיימו לא יפה ואני לא יכולה פשוט להופיע שם.
אני לא מסוגלת לראות את כל האנשים מהעבר שלי… זה יחזיר אותי לזמנים ההם. לזמנים שהיה לי קשה בהם, שבקושי למדתי, שהייתי מגיעה רק לבגרויות. הזמנים בהם לא ידעתי כלום על העולם, שקראו לי בשכבה- הילדה המסכנה שמתאבלת על החבר המת שלה. הזמנים שאיבדתי בהם את הנעורים שלי, את המעמד שהיה לי, את כל החברים שלי… ואף אחד, אבל אף-אחד לא עמד שם והיה לצידי.
חוץ ממישהו אחד, שאותו אני באמת לא יכולה לראות…
אני נכנסת לבית, שמה את כל המעטפות בשביל רותם על השיש וזורקת את המעטפה עם המכתב בשבילי.
אני בניתי כל כך הרבה חומות בשביל לא לחזור לשם, אני מחקתי את זה לגמרי. אני לא יכולה ללכת… אני לא יכולה לחזור לחיים הקודמים שלי.

"את כזאת מטומטמת." מישל אומרת לי אחרי שסיפרתי לה על הפגישת מחזור. "תחשבי שניה… איך הציגו אותך ברכילות?"
"הזמרת העשירה שחזרה מג'וליארד ותפסה לעצמה חבר פי שניים יותר עשיר." אני מדקלמת את אותו המשפט שוב.
כשמישל רוצה לשכנע אותי לעשות דברים, זה רק השכנוע הזה.
"פי שניים? אולי פי עשרה!" אומרת ואני מהנהנת. "לכי לשם, ויציגו אותך כמישהי שלא שוכחת מאיפה היא באה, שלא מפחדת לזכור את החיים הקודמים שהיו לה לפני הפרסום."
"מישל, אני ארגיש שם לא בנוח… לא כיף לבוא לבית של מישהי שרבת איתה רגע לפני שהתגייסת, לראות את כל החברים שלא רצית איתם שום קשר כי רצית להתבודד ועוד לפגוש את מי שעזבת אותו שניה לפני שטסת ללמוד בבית-הספר הכי טוב לאומניות." אני אומרת ובאמת שופכת בפניה את הלב.
היא יודעת הכל על החיים הקודמים שלי, לא החסרתי ממנה שום פרט. מהריבים עם אמא שלי ועד הפרידה המלוכלכת מאריאל.
"אני סיימתי עם הנאום שלי." היא אומרת ומדגישה- "עכשיו זאת החלטה שלך."