רומיאו האבוד ויוליה הנצחית של המאה העשרים ואחת: הקדמה+ פרק 1: הנערה החדשה

"תתפלל בשבילי שאחזור בחיים,
תתפלל שאלוקים ישמור אותי בקרבו,
תתפלל שזה לא יהיה טרגדיה,
תתפלל שתפילותיי יגיעו למעלה."

"תתפללי שאחזור בשלום ואראה שוב את פנייך,
תתפללי שהאויב לא ייקח אותי ממך,
תתפללי לבורא עולם שתאהבי רק אותי,
תתפללי שאני אהיה איתך בכל בין עם זה גן עדן ובין עם זה גיהינום.
תודי לו על כך שאני קיים לך ועל כך שהוא חיבר בינינו לעולם בין עם זה בגן עדן או בגיהינום."

"הודה בליבי ובנשמתי ובנפשי על כך שנתן לי אותך אהובי אתפלל בכל ליבי לבורא עולם אהובי, רק תאהב אותי יחידה לנצח שלך."

"אוהב לעולם רק אותך גם עם אלך בגיא צל מוות ילדתי זכרי זאת ושמרי בליבך עוד אשוב."

פרק 1: הנערה החדשה
לינוי נסעה לשדה התעופה עם הוריה שותקת מתעלמת מאיתם, שיערה השחור התנופף ברוח היא הביטה בנוף הישראלי מגיעה לשדה התעופה לטרמינל אחד. המכונית נעצרה אביה הוציא את שתי המזוודות שלה.
"לינוי אל תכעסי אנחנו עושים זאת לטובתך," אמה עמדה מולה שיערה בלונדיני ועיניה הכחולות בלטו למרות גילה ארבעים.
"בטח בגלל זה אתם זורקים מהבית!" היא אמרה בכעס, לינוי הרגישה כעס וצער היא הביטה בלינוי דמעות בעיניה של אמה חיבקה אותה לינוי לא נגעה בה. היא התרחקה ממנה אביה הביט בה במבט חד לא אומר מילה.
"לכו אני המשיך מכאן לבד," היא לקחה את המזוודות והלכה.
"את לא תלכי לבד בואי נלווה אותך," אביה לקח ממנה את המזוודות. "את עכשיו אולי כועסת אבל מתי שתחזרי את תודי לנו." אביה עמד לידה בדרכה האחרונה נותן לה חיבוק. "אל תשכחי את ישראילוב את הגאווה שלנו ביחד עם אחיך," לינוי הרגישה רע מאוד באותו רגע.
"אני אשתדל לא לאכזב אתכם," היא אמרה בקול קר.
"ככה את נפרדת ממני לינוי?" היא שמע קול מוכר.
"עדן," היא אמרה בחיוך מחבקת אותו עדן היה החבר הכי טוב שלה הם תמיד עשו בלגנים.
"גם ממני מה חשבת לעזוב בלי להיפרד," דוראל נעמדה מולה מחבקת אותה.
"בהצלחה חיים שלי תגרמי לנו כולם להתגאות בך, גם ההורים שלי ושל עדן עכשיו מכריחים אותנו ללמוד ואז אוניברסיטה." היא אמרה מצחקקת שיערה החום עם גווני בלונד בלטו בשיזוף שעברה, עדן היה אחיה התאום של דוראל הם היו החברים הכי טובים של לינוי.
"תשמרי על עצמך," עדן אמר נותן לה כיף הוריה של לינוי לא נראו ממש מאושרים ממה שקרה לפני שבוע עם אחת הבחורות איך הם שלושתם עיצבו לה את הפנים.
"מישהו פה התגעגע עליי?" היא שמעה עוד קול היא ראתה בחור במדים בלונדיני ועיניים כחולות אפורות גבוה עומד מולה.
"רז רזיאל," היא חיבקה את אחיה הגדול אביה היה עם עיניים שחורות אפורות ושיער כהה, הוא הביט איך לינוי הפגינה רגש סוף כל סוף הוא הביט בילדיו בגאווה.
"בהצלחה לך אחותי תהיי הכי טובה ושמרי על קשר." הוא חיבק אותה. "את כל כך שונה עם השיער הכהה הזה," רז אמר מוריד את הדסקית מצווארו. "קחי תמיד תזכרי שאני שומר עלייך גם שם וגם פה," הוא לבש על צווארה את הדסקית של יחידת כפיר.
"שמור על עצמך שם," היא אמרה לו.
"אל תדאגי יהיה בסדר רק את תנסי לא להיכנס לצרות עם תצטרכי אותי תקשרי." לינוי הרגישה כאב היא נשמה עמוק מחזיקה את עצמה בכוח.
"שלום, לכם שמרו על עצמכם," היא אמרה נכנסת לבדיקה ועלתה למטוס היא התפללה להגיעה לשלום.
למחרת לינוי נחתה בדיאנורה בעיר שבה לינוי תהיה. לינוי לקחה את המזוודות יוצאת החוצה בחוץ חיכתה מונית, לינוי צעדה לשם נכנסת נוסעת. היא הביטה בעיר האפורה ובבניינים הגבוהים. היא ישבה נוסעת היא הקשיבה לרדיו היא שתקה זועמת מביטה במגדל השעון שתופף.
"אינעל דין בבור אילי ג'בהום," היא אמרה בכעס.
"למה בעצבים," הנהג אמר בערבית.
"אני לא משלכם רק יודעת סלנג פה ושם החברים שלי מורוקאים." היא אמרה לו בערבית.
"אצלך זה נשמע טבעי אז את יהודייה מישראל בטח את יודעת את שפתינו," היא גיחכה.
"נ-ר-א-ה ל-ך אני ממש לא דוברת את שפתכם רק אנגלית ועברית ופה ושם מה שאני שומעת." היא אמרה לו בהפרדה בקול קר.
"אני כמעט שמחתי לדעת שיש כאלה, איך שמך?" הוא שאל אותה.
"לינוי," היא אמרה לו.
"מה משמעות השם שלך?" הוא שאל אותה.
"יופי וחן," היא ענתה באי רצון הוא הסתובב שנייה מביט בה ובלבושה. היא לבשה שורט שחור וגופייה קצרה באפור וחגורה רוקיסטית העגיל בטבור בלט בצבע שחור. פנייה היו חיוורות ועיניה היו בצלליות שחורות ועדשות סגולות ושפתייה היו באדום.
"את באמת יפיפייה השאלה למה את מתלבשת בצורה עזה וקרה." הוא שאל אותה.
"אני מתלבשת איך שבא לי," היא אמרה בקור מקשיבה לשיר של KYD אתפוס אותך היא הקשיבה ללהיט הקיץ באוזנייה שלה.
"תזהרי זה רק יפגע בך," הוא אמר לה.
"מאיים עליי?" היא אמרה בחיוך ארסי נוסעת לכיוון הגבעה שמלאה ביערות.
"אני לא אמרתי את זה תסתכלי על זה איך שבא לך," הוא אמר לה.
"מי שינסה לפגוע בי אני מבטיחה יום לא ישרוד," היא אמרה לו בקול קר.
"אל תשחקי את עצמך גיבורה אחרת תיפלי,"
"עוד נראה מי ייפול בטוח לא אני כי אני נולדתי מנצחת," היא ענתה בקולה הקר אז הוא עצר את המכונית ליד אחוזה גדולה עמדה שם אישה וגבר בגיל ארבעים. לינוי יצאה בחיוך הקר שלה על פניה.
"ברוכה הבאה לינוי," אמרה אישה עם מראה בריטי לאישה שיער בלונד דבשי ועיניים אפורות היא נראתה בגיל ארבעים. היא הביטה בלבושה של לינוי וגם הגבר בוחן את לינוי הוא היה בלונדיני ועיניו אפורות.
"את לא אמורה להיות בלונדינית?" הוא שאל.
"תלוי עם אתה עיוור צבעים," היא אמרה בקור לוקחת את מזוודה הנהג הערבי גיחך מופתע מאיך שהיא דיברה. הגבר ההוא לקח את המזוודות מידיה.
"חצופה," הוא אמר.
"טוב לדעת," היא אמרה בחיוך.
"אני מקווה שאין לך פה מכשירים?" אמרה האישה.
"אבא שלי לקח ממני," היא אמרה בכעס מעושה.
"שמי ג'יין ואני המנהלת בית הספר וזה הוא המחנך שלך אלכסנדר," האישה הציגה את עצמה.
"נעים להכיר," היא אמרה בקול רציני.
"ניגש למשרד בינתיים עד שאלכסנדר ישים את מזוודות בחדרך," לינוי נכנסה לאחוזה הכל היה מעוצב כמו במאה השש עשרה היא צעדה בגמישות היא ראתה שלושה גרמי מדרגות ואחד היה רשום מגורים לבנות מגורים לבנים. המשרד היה בכניסה היא נכנסה למשרד הוא היה גם מעוצב כמו במאה הקודמת לינוי התיישבה לה על הכיסא היא ראתה מחשב וטלפון בחדר מעוצב באור בהיר.
"חוקי משמעת אין על מה לדבר מובן מעליו." היא אמרה לה. מציגה את המערכת שלה.
"את תלמדי ברמה א' מתמטיקה וברמה ב' צרפתית עם נראה שינוי נעלה אותך רמה," לינוי הנהנה.
"ועכשיו בעניין התלבושת היא בחדר שלך היא מהקטלוג החדש טוב," היא אמרה לה בחיוך.
"תודה רבה גברתי," היא אמרה.
"אני מצפה לשמוע ארבה מחמאות עלייך," היא אמרה לה בחיוך לוחצת את ידה מושיטה לה את המפתח לינוי קמה יוצאת היא עלתה לחדרה. גם הוא היה מעוצב בסגנון הישן.
לינוי נכנסה להתקלח ולבשה שורט וחולצה קלילה ושכבה לישון.
היא ישנה שעות ארוכות עד שעה שבע. לינוי קמה מחליפה לסכיני שחור וחולצה לבנה מכופתרת למעלה קצת ושרבולים קצרים עד מרפקים בכפתורים זהובים. היא שמעה דפיקה בדלת, לינוי ידעה שכאן לא ירדו ממנה. היא פתחה את הדלת באי רצון.
"שלום לך את התלמידה החדשה נכון?" עמדה לידה בחורה עם שיער בלונדיני קצר מדורג עיניה כחולות כים עם שמלה חורפית לבנה.
"כן שמי לינוי ישראילוב ואת?" היא ענתה לה בנימוס.
"אני כריסטיאן ג'ייד בלום תקראי לי ג'ייד." היא הביטה בלינוי לבושה. "יש לך טעם טוב בבגדים," היא אמרה לה בחיוך.
"תודה," לינוי אמרה מזמינה אותה להיכנס לינוי לבשה סנדלים שחורים עדינים עם עקב קטנה.
"באתי לקרוא לך לארוחת ערב בואי תצטרפי אליי ואל החבר'ה שלי," היא אמרה לה.
"טוב בסדר למה לא בואי," היא אמרה לה לינוי ענדה את הדסקית על צווארה עדיין, הן ירדו למטה.
"אז את מישראל איך זה שם?"
"המון שמש ים חתיכים." לינוי אמרה בחיוך קצת ציני.
"ואי נשמע מגניב," היא אמרה ללינוי הן נכנסו לחדר אוכל כולם הביטו בהן סקרנים והביטו בחיצוניות של לינוי בעיניה הכחולות אפורות כמו קרח.
"חבר'ה תכירו את לינוי ישראילוב התלמידה החדשה מישראל," הבחורים הביטו בה בחיוך לינוי התיישבה ליד ג'ייד.
"נעים להכיר אותך לינוי אני שי," הוא לחץ את ידה הוא היה שזוף עיניו היו אפורות שיערו שחור.
"נעים להכיר," היא ענתה.
"תענוג לראות יפיפייה כמוך אני איתן," הוא אמר בחיוך במפתה בריטי. הוא היה בלונדיני עיניו כחולות גופו מוצק ושרירים.
"ככה אתה בוגד בי?" ג'ייד שאלה אותו.
"לא חיים שלי," איתן אמר מחבק את ג'ייד מנשק את שפתיה.
"אני ג'ונתן נעים להכיר אותך לינוי," הבחור ההוא ג'ונתן אמר שיערו היה שתני ועיניו היו בצבע דבש.
"נעים לי להכיר אתכם גם לי," אז נכנסו שני בנות נוספות אחת היתה עם שיער שתני ועיניים שחורות השנייה היתה ג'ינג'ית עיניה היו ירוקות היא היתה חיוורת.
"ואו החדשה יושבת איתנו נעים להכיר חדיג'ה," אמרה הבחורה הג'ינג'ית ללינוי לוחצת את ידה.
"נעים להכיר אותך חדיג'ה," היא ענתה בחיוך.
"אני אנסטסיה תקראי לי נסטיה," אמרה הבחורה עם השיער השתני.
"היי נסטיה,"
"איפה מירון הוא שוב מאחר?" שאלה.
"הוא מאחר כמו תמיד," אז כולם הפנו את מבטם לכניסה חוץ מלינוי, היא קמה על רגליה היא הלכה לכיוון הכיור והתחילה בנטילת ידיים מתעלמת ממה שקורה סביבה, היא צעדה באדישות למקומה וראתה בחור מתיישב מולה עיניה של לינוי היו עסוקות היא לקחה מפית ונגבה את ידיה.
"היי אחי מה קורה?" איתן אמר למירון שהביט בלינוי האדישה איך היא מספרת לבנות על מה שהולך בסטייל הישראלי.
"תגידי מה עם שמלות מי המעצב הגדול אצלכם לשמלות ערב?" חדיג'ה שאלה אותה.
"יש כאלה ארבה למשל דני מזרחי יש לי שמלות מהעיצוב שלו ויש עוד את שלמי דדון גם מעצב אבל די חופר הסגנון שלו." היא אמרה לה.
"וכמה הם עלו לך?" נסטיה שאלה.
"בואי נגיד שני משכורות של אזרחית ישראלית בממוצע," לינוי אמרה לה.
"את מטורפת," נסטיה אמרה.
"לינוי תכירי את מירון," איתן אמר לה לינוי הפנתה את מבטה פוגשת במבטו של הבחור עיניו הירוקות ים היו מדהימות שיערו היה בלונד מלוכלך בצבעו יפה וטבעי הוא היה גבוה מטר שמונים הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת שהדגישה את החזה השרירי.
"נעים להכיר אותך אני לינוי ישראילוב." הוא חייך חיוך קר שומע את קולה הרגוע ולא לחוץ כמו של שאר הבנות שדיברו איתו הן היו נדלקות עליו אבל לא היא.
"נעים גם לי להכיר אותך מירון," הוא הושיט את ידו ללחוץ ידיים ידיו היו קרות אבל היא לחצה.
"אז מה מאיפה יש לך כסף לבגדים יקרים את בטח בת של אבא ואמא?" הוא שאל אותה מביט בה על פניו חיוך ארסי.
"אני עובדת חודשיים קשה וקונה בכסף שלי שאני הרווחתי ביושר," היא אמרה. "אפילו כשההורים שלי קונים לי דברים יקרים אני דוחה אותם, כי למדתי להרוויח בכוחות עצמי אני לא בת של אמא ואבא שלי שדורשת כסף. כי כסף זה לא העיקר בחיים העיקר הוא להיות אדם ישר ועצמאי בזה אני מאמינה ואת זה ההורים שלי למדו אותי. למרות שיש לנו עסקים והכל אבל עדיין אתה צריך ללמוד לעבוד קשה." היא אמרה בגאווה. כולם הביטו בה מופתעים מירון הביט ישר לתוך עיניה וראה את הכנות.
***מי את לינוי ישראילוב איזה סוג אדם את יהודייה שאומרת את זה היא לא מהימים שלנו היא מהימים ההם.*** הוא הביט בה חושב.
"את באמת מאמינה בעצמאיות?" הוא שאל אותה. "למה את בכלל כאן יהודייה?" הוא שאל אותה בקול קר.
"מחוסר ברירה כמו הרבה דברים לך גוי לא להבין," היא אמרה קמה והולכת לא נגעה באוכל שכבר,הוגש. היא הלכה לכיוון חדרה יושבת שם מביטה בתקרה. היא שלחה הודעה להורים שהיא חיה שהיא בסדר ושלחה גם לרז. היא התחילה לפרוק את המזוודה בעדינות והחליפה בגדים לבגד רגיל. היא קראה קריאת שמע ושכבה לישון מתכסה בשמיכה.

"למה היא התכוונה כשהיא אמרה את זה?"ג'ייד שאלה את מירון.
"היא התכוונה שהיא הולכת," הוא אמר בחיוך לג'ייד.