רחוק קרוב 12 מנקודת המבט של דמיאן

הבאתי לה את רומיאו ויוליה חשבתי שיעלה חיוך על פניה כיוון ששמה קיצור של יולי ותמיד הייתי צוחק על שמה כי היא נולדה בינואר אבל לא היא , היא חשבה שוב שאני מנסה לפגוע בה , אביה דאג לה מהבנתי היא בקושי אוכלת ולא יוצאת מהחדר, אני מביט בשעון , דיאן נהייתה בת קבע בביתי אני והיא נהנו מחברתו אחת של השניה ולמדנו להכיר אחד את השניה , כל יום פנוי היינו מבלים אחד עם השני במיטה בעיקר , אני מביט שוב בחלון ומחייך שיולי מביטה לשמיים האור האיר אותה היא רזתה בחמישה ימים הללו ופניה נפוחים מבכי אך היא מדהימה ביופייה "אז זאת היא" לפתע דיאן לחשה מאחורי היא הפתיעה אותי סגרתי את החלון "זאת מי?" שאלתי נמנע מהשאלה "הבחורה שהשירים הללו עליה " היא אמרה מרימה את המחברת שלי מליד השידה , היא נעמדה לצידי והזיזה את הווילון הרגשתי חשוף פגיע "קראת את השירים שלי" אמרתי בכעס "אני מקווה שלא תכעס אבל ידעתי שאתה אדי המשורר ממזמן עוד לפניי הגעתך אלינו ישנן שמועות , והכתובת שלך למכתבי מעריצים היא פה היא אמרה בחיוך דיאן הייתה נאה , ומושכת ומוכנה לנסות הכל וזה גרם לי להמשך אליה , היא שוב הזיזה את הווילון "היא בחורה מאד מיוחדת אם מישהו כמוך מאוהב בה כך" היא אמרה לי מלטפת את שפתיי , הרגשתי כל כך חשוף "זה לא עניינך" אמרתי לדיאן היא חייכה וניגבה דמעה מפניי שאינני יודע אם היא דמיונית , כעסתי "היא לא במעמד שלי ואני לא אוהב אותה" אמרתי בכעס כמו ילד קטן דיאן חייכה "אתם הגברים טיפשים שזה נוגע לאהבה, אתה יותר מפחד מדחייה נראה לי מאשר מהמעמד" היא אמרה והיא צדקה חלק במוחי צרח, "בוא" היא לחשה מקרבת אותי לחיבוק "אני איבדתי את אהובי לנצח הוא מת, אבל שלך נמצאת לך ממש מתחת לאף ובמקום לנסות לכבוש אותה אתה כובש את עצמך " היא אמרה מנשקת קלות את שפתיי , "דיאן " לחשתי "אל תדברי עליה יותר" המשכתי מנשק אותה בחזרה אני כועס ואני רוצה את יולי כאן שכובה על השולחן שלי עירומה , אך זאת דיאן ששכובה על השולחן גונחת את שמי בעודי נכנס בה בחוזקה, היא רועדת ואני עדיין לא מסופק אני מביט בחלון היא שם יולי שם קוראת את הספר שנתתי לה , ומספיק מבט אחד בה ואני גומר ברעש דיאן יודעת שאני לא אוהב אותה ואני יודע שהיא לא אוהבת אותי ואנחנו מנחמים אחד את השניה בדרכים מיניות בלבד , דיאן מתלבשת , "תודה" היא לוחשת לי בחיוך עדיין רועדת מהאורגזמה האחרונה נשקתי לכתפה החשופה "תודה לך" לחשתי לה "אל תחייה חיים עם חרטה" היא אמרה לפתע נושקת למצחי כאמא לילד , "האמיני לי שאיני מתחרט על כלום" אמרתי ואת האמת שיקרתי לעצמי ודיאן ראתה את זה בברור "זה לא רע להרגיש" היא אמרה לי מחייכת מלטפת את פניי "אני חוזרת העירה תבוא לבקר בשבוע הבא?" הנהנתי היא חייכה מתנודדת לעבר חדר האורחים אני נלחם בשדים של עצמי לרדת לדבר איתה על מה? מה אגיד לה בכלל ? לא לא לא אמרתי לעצמי וישבתי חזרה מול החלון מביט בה מרחוק .