רכבת אספרס לאהבה | 1| התחלה חדשה

אני מביטה החוצה, מעבר לאותו החלון זכוכית השקוף, מסתכלת על האנשים היושבים בשקט ושלווה במכוניות, חלקן יקרות מהארגזים והעטיפות, וחלקן ישנות, מתקלפות. אני מגחכת ביני לבין עצמי, מנסה להפיג את הלחץ הקלוש שלא עוזב את הראש לרגע.
מה אעשה? ואם לא אצליח? ומה אז? זו הזדמנות ענקית, עצומה, אבל היא כרוכה בהרבה אחריות.. אחריות שאני לא בטוחה שאני יכולה לספק.
אני מסתכלת החוצה שוב, בפעם האחרונה, רואה את שערי הברזל הצבועים בשחור נפתחים, את החצר המדהימה, המזרקה המתיזה לכל עבר, והדלת. הדלת.
המכונית עוצרת, ואמא צופרת, מסמנת לי לצאת החוצה ולעזור עם המזוודות.
'זה הולך להיות קשה, אבל נעבור את זה. אני חזקה.' חשבתי, הצפירה השנייה מהדהדת בראשי, לוקחת את מה שנשאר מאחוזי השמיעה הקלושים(אמא צופרת הרבה)..
"בסדר, אמא, אני יוצאת.. אחלי לי בהצלחה" הצהרתי בגאווה ופתחתי את הדלת, יוצאת מהמכונית ומתקדמת אל עבר הבגאז', הגשם מכה בבגדים הדקים, מרטיב את גופי וגורם לצמרמורות לעבור. הלחץ מתגבר.
אני מתקדמת אל עבר הבגאז', מסתכלת מודהמת על המקום אשר יהיה הווילה למשך השנה הבאה, המקום שאפשר לי להגשים משהו שלא הייתי בטוחה שאי פעם אוכל להגשים.
אני פותחת את הבגאז', ומורידה את נעלי העקב שנעלתי אותם הרגעים. אני קצת נגעלת מהלכלוך, אבל אין לי עצבים להתמודד עם הכאב הלא נורמאלי ברגליים, אז אני מוותרת.
הן שוכבות שם, זוג מזוודות אדומות, ולידן תיק בצבע וורוד פוקסיה, נראות כל כך קטנות לצד השנה הארוכה שמחכה בפתח.
משכתי את המזוודות החוצה, בקושי, ואיתן את התיק.
סגרתי את הבגאז', והבטתי בדמות המשתקפת למעטפת הכסופה של המכונית של אמא.
שיער שחור ארוך ורטוב, בעל גוונים חומים. עיניים כחולות-ירוקות, ושפתיים וורדרדות. גוף חטוב, שאפשר לשייך לחלק הגבוה של המין הנשי.
אני יודעת שאתגעגע לגיטרה, ולסטודיו הישן. אני יודעת שיהיה קשה, כמו כל ההתחלות.
אני יפה, חזקה, ומוכשרת. אני אעבור את השנה בשלום, אני בטוחה בזה.