רכבת אקספרס לאהבה | 63 | פלאש?!

כשאני פותחת את העיניים, אני רואה את המראה הכי מקסים ומתוק שראיתי לאחרונה. הפנים היפות והכל כך סימטריות שלו, השפתיים… השיער השחור, השרירים, הגוף שהדבר היחיד שהוא עושה הוא לעלות ולנפח את הריאות בכל נשימה ונשימה שהוא לוקח.
אני יודעת שבאיזשהו מקום, הדבר הכי שגוי כרגע הוא לשכב ככה, שכידו נחה לי על הצבר, חצי הפוכה, כשהוא ליטף ונרדם באמצע. ואני יודעת שבאיזשהו מקום, אני משחקת בשנינו. בי, ובו.
אני מקשיבה לשקט ששורר בחדר. קרני השמש מלטפות את העור שהתחוור לי בתקופה האחרונה והבלתי נסבלת. אני חושבת על ההגשמה שלנו, ששכחנו אחד אחד מאז אותו קאמפינג. ג'ייקוב… פאק?…

אני מריחה את הניחוח שלו, עולה, כל כך קרוב אבל רחוק. אני יודעת שזה אסור לי, אבל אני יודעת שלהחזיק את עצמי אני לא יכולה. אני מתקרבת קצת. אני מתקרבת עוד קצת. אני מתקרבת קצת, עד שאני מוצאת את עצמי בין הזרועות השריריות שלו. אני מרגישה את החום של הגוף שלי עוטף אותי, ואת החזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. אני מרגישה את המבוכה, אבל התחושה הכל כך נעימה הזאת, של להחזיק אותו קרוב.

שוב, אני משלה את עצמי. כי אני יודעת שזה לא בסדר, כמה שג'יי יעשה המון, אני לא יכולה. אני בכל זאת בתוך מסגרת כלשהי. אני מנתקת את עצמי מהדבר שהייתי הכי כמהה אליו בימים האחרונים, ומחברת את עצמי חזרה למציאות. אני פותחת את הטלוויזיה.
"האנה לייס, בת זוגתו בת השמונה עשרה וחצי של הדוגמן המפורסם ג'יי-" אני מכבה את הטלוויזיה. יופי, עוד דברים שרק יזכירו לי כמה אני מטומטמת בענייני אהבה ומסגרות. אני נשכבת על הצד, ומקרבת את הראש קצת לראשו של אריק. הכל נהיה לבן, והלבן נעלם בשנייה. שיט. פלאש?!