רק בישראל- פרק 11

קיילי:
יום אחד אחרי הלימודים, ניב חיכה לי בשער. קבענו את זה ערב לפני. זה היה לא רחוק מאותה שיחה עם גלעד שהמשיכה להדהד לי במוח. אני לא חושבת על אינספור הבחורות שניב יצא איתן, אני חושבת על הפגיעה שהוא גרם לגלעד. אני לא יודעת מה עומד מאחוריי הסיפור, אבל מאז אותה שיחה, הדברים שהרגשתי כלפי ניב קצת דעכו. זה לא היה עניין הקנאה, שהוא הספיק כל כך הרבה עד לכיתה י"ב, וזה בוודאי לא היה כי הוא הפסיק להיות נחמד, ולדבר ולהתקשר. פשוט התרחקתי כי הרגשתי שיש בו משהו שעלול בכל שנייה לפגוע בי.
אנחנו ככה כבר כמעט חודש, שיר אומרת לי שזה נורמלי, שאנחנו לא מוגדרים כשום דבר. היא אומרת שאולי בארצות הברית זה לא ככה, אבל כאן נהוג לצאת עם בנאדם לפני שמכריזים רשמית מה הם. מנסים ומתנסים, ככה היא קראה לזה. בודקים את השטח. במשך החודש הזה נפגשנו די הרבה וגם דיברנו המון. שמעתי כבר כמה ליחשושים על זה שאני החדשה של ניב, ושנאתי את מושג החדשה. לא אכפת לי שתקראו לי חדשה כי הגעתי הרגע לבית הספר, אבל לא החדשה של מישהו. שאף אחד לא ייחס אותי למישהו.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותי כשהלכתי לצידו. הנהנתי אליו בשקט והמשכתי להסתכל על הרצפה. הוא נעצר לרגע, ואני עצרתי איתו כתגובה והרמתי את מבטי אליו. הוא הסתכל עליי במבט קצת עצוב ואז הזיז לי קצוות של שיערות מליד העין. חייכתי אליו חיוך קטן והמשכתי להסתכל עליו.
"אנחנו צריכים לדבר הא?" הוא שאל. הסתכלתי עליו ברוגע ואמרתי לו שאני מעדיפה שנדבר בהליכה, שאני לא יכולה לשבת כי ישבתי רוב היום בשיעורים ושזה כבר מחרפן אותי. אפילו מזג האוויר לא היה כל כך גרוע בשביל זה.
"אני לא חושב שזה יעבוד שנדבר ככה," הוא אמר, "את לא מדברת איתי עכשיו כשאנחנו הולכים, אז זה ישתנה?" הוא גיחך. ראיתי את העצב הקטן ואת הציניות בצחוק שלו. נאנחתי והחזקתי לרגע במרפקו, וראיתי אותו עוצר ומחייך אליי, מעביר את ידו ומלטף את ידי. הוא שאל אותי מה מציק לי, ולא ידעתי מה לומר. לא ידעתי מה נחמד לומר. היו המון דברים ששמרתי בבטן במשך החודש האחרון, ובכל השיחות שלנו כמעט ולא נכנסנו אליהם. לא דיברנו על מערכות היחסים של העבר, לא הרגשתי שזה משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו. דיברנו בעיקר על תחומי העניין של עכשיו והמחשבות על אחר כך, התעסקנו בעיקר במה שחשוב לנו לדעת אחד על השני עכשיו, לפני שנכנסים לקשר. הכרתי את המשפחה שלו בזמן הזה, טוב, רק את אחיו הקטן, זה לא המשפחה שלו. הוא פשוט אמר לי שהרבה זמן הוא לא הביא בחורה הביתה. אלה היו מהפעמים היחידות שהוא הזכיר בחורות בשיחות שלנו.
"יש שני דברים שמציקים לי." אמרתי והתבוננתי בעיניו. הוא הנהן ושוב הסתכל עליי, רגוע ומחכה שאמשיך לדבר. אמרתי לו שהראשון הוא שאני מרגישה שלא הספקתי עוד כלום לפני שהתחלנו לצאת, שאני לא מכירה בכלל את הסביבה שלי, ולא נחשפתי ליותר מידי חברים שלמדו איתי. שאני מרגישה שכל מה שאני מתעסקת בו, זה הוא, ושכעבור חודש אני לא מרגישה שיש שינוי כל כך גדול מהילדה שנכנסה לבית הספר בפעם הראשונה. זה לעומת אחי, שכבר יצר לעצמו את החבורה החזקה של החברים. כמובן שזה לא היה כל כך דרמטי, היה לי את גלעד ואת החבורה הזו, ועוד חברה טובה בכיתה ואת המפגשים עם החברות שלה, ואת הקשרים של שכבת י"ב, אבל בפועל כשאני מסתכלת על כל מה שקורה כאן, זה היה ליפול יותר מידי מהר לזרועות של מישהו.
"הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך זה שלא הייתי רוצה שזה יגיע במועד אחר," הוא אמר, "מישהו עוד היה מספיק לגנוב אותך לפניי. אני לא יודע אם דיברנו על זה, על דפיקות הלב החזקות שהיו לי כשהתלתלים שלך התעופפו באוויר ביום הראשון ללימודים, וכשחשבתי עלייך ופשוט הרגשתי שמשהו יגרום לנו להיפגש, שאני לא צריך ליפול עלייך על השנייה שאת קולטת מקום חדש. אז אולי את מרגישה שאת קצת מנותקת, אבל ממה שאני רואה את באמת לא. אני שמח לדעת שאת מאוד מחויבת לקשר הזה, זה באמת משמח אותי. גם אני במצב הזה." שתקתי והסתכלתי עליו, מרכינה את ראשי ומשחקת עם ידיי. התיישבתי על ספסל בצד הדרך כשהוא מתיישב לידי, ואני מרימה את ראשי כדי להסתכל על מכונית צהובה עוברת. נתתי לו מכה קטנה בברך ואמרתי שאצלי ואצל החברים זה היה מכונית צהובה, ולא ירוקה. והוא צחק, צחוק כל כך אמיתי שהיה חייב להעלות לי חיוך על הפנים.
"מה הדבר השני?" הוא שאל אחרי הצחוק.
"אני רוצה שתגיד לי באמת את האמת, אולי זו בקשה קצת מוגזמת אבל…"
"את מלחיצה אותי," הוא אמר, "הכל בסדר?"
"אתה מודע למה שהולך סביבך, לדברים שכולם מדברים עליהם, לסטיגמות שנדבקו אלייך?" שאלתי. את המילה סטיגמות למדתי משיר, מילה מאוד שימושית בנוף הישראלי. הוא לקח נשימה עמוקה והרכין את ראשו, משחק בשתי ידיו, מחכך אותן אחת בשנייה. הסתכלתי על הפרופיל שלו, כל כך יפה גם מהצד. הוא הזיז לרגע את מבטו לצד ימין ואמר שהוא יודע שיש המון דברים שמסתובבים בגלל דברים שהוא לא כל כך גאה בהם.
"מה הדבר הכי גרוע ששמעת?" הוא שאל בעצב.
"היחס שלך לבנות." אמרתי מיד. ראיתי אותו פוקח את עיניו בגדול ואז הוא הרים את ראשו אליי. נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי עליו, קולט את פרצופי.
"קיילי," הוא נאנח בפנים עצובות, "זה מה שמרחיק אותך? אני נשבע לך שזה לא…"
"אני לא צריכה שתשבע לי בכלום…" נאנחתי והוא הזיז את ראשו מצד לצד וקבר אותו בין שתי ידיו. לעזאזל, מה עשיתי. "ניב תסתכל עליי, אני לא כועסת או משהו, ואני גם לא נוטרת טינה והמון דברים, אני גם לא מאמינה לחצי מהדברים ששמעתי כי במשך התקופה הזו למדתי להכיר בנאדם שהוא אחר ממה שכולם מדברים עליו," אמרתי מהר, חושבת לרגע שאולי שילבתי כמה מילים באנגלית בין המשפטים אבל רק בגלל שהייתי חייבת לומר את זה מהר, "וזה לא מה שמרחיק אותי, זו לא הסיבה העיקרית שיש משהו שמרחיק אותי."
"אבל זה קשור?" הוא נאנח ולא הסתכל עליי. הרגשתי שיש בינינו חיבור אמיתי שלרגע אחד הוא פחד שייעלם, שהיה משהו בכל החודש הזה, שכלום לא היה בו מבחינת ההגדרה, אבל היה בו המון מבחינת הקרבה, שהוא חושש שהוא לא יוכל להגיע אליו.
"אתה מכיר את אח של שיר? מכיר טוב?"
"גלעד? מכיר אותו טוב. למה…" הוא התחיל להגיד, ואז קטע את דבריו. הוא הסתכל עליי ונשך את שפתו, ואז הרכין שוב את ראשו. אז הכל נכון, אחרת הוא לא היה קוטע לי את המילים, ולא היה קוטע את הדיבור, וכל הפגיעה מצד גלעד מסמל לי על מישהי שהוא כנראה באמת אהב, זה הכל נכון. אבל אי אפשר לבחור צד, אי אפשר להגיד שקשר אחד אני מנתקת. גלעד וניב רואים אחד את השני על בסיס קבוע, בטח מחליפים ביניהם מבט חטוף שאצל גלעד הוא מלא שנאה, ואני לא צריכה להיכנס באמצע ולהגיד שעכשיו אני צריכה לבחור עם מי אני נשארת בקשר. אבל מה אם זה יקרה לי? מה אם לרגע אחד, ביום בהיר אחד, הוא יחליט שלא בא לו יותר, ואבין שבמשך תקופה היה לו משהו עם מישהי אחרת? ומה אם ארגיש כלכ סתומה שזרקתי את עצמי עליו והוא לא הרגיש אותו דבר? ומה אם אני אתחיל כל כך רע את כיתה י"א שלא אוכל להתאושש? איפה האמון?
"זה הסיפור הכי טרי…" הוא נאנח בפנים עצובות שכמעט וסירבו להסתכל עליי. כל כך לא היה לי נעים כרגע ממנו, מזה שגרמתי לו להיות כל כך עצוב. לא תיכננו בכלל לאן נלך כשקבענו פגישה, פשוט רצינו קצת זמן לעצמנו. אחרי שיחה כזו, הדייט לא יהיה ארוך מידי. "דווקא אותו שמעת?" הוא שאל חצי בגיחוך חצי בעצב. נאנחתי והזזתי את הגוף כך שיפנה אליו, ויסתכל עליו כמעט במלואו. הוא הרים את מבטו אליי וחייך חיוך קטן, ואז ליטף את הברך שלי. כל ליטוף שלו במשך החודש הזה, או כל נשיקה קטנה שלו, שיגעו אותי. באמת שיגעו אותי.
"קיילי," הוא אמר אחרי שתיקה, "אם הסיפור הזה זה מה שיפריד בינינו, אני לא אהיה מסוגל לסלוח לעצמי." הרמתי את מבטי אליו, מביטה עליו במבט מתרגש. התקרבתי אליו ונתתי לו חיבוק חזק, והרחתי את הריח הטוב שלו, שכבר מתחיל להתפשט על בגדיי. הוא החזיק בי חזק, נותן לי חיבוק ממש חזק ועוטף, חיבוק שהרגשתי בו טוב.
"אל תשנא אותי," נאנחתי, "אבל…"
"אבל?" הוא אמר מיד, פוקח את עיניו לרווחה ומביט בי במבט שכולו עצב ופחד. נשכתי את שפתי והסתכלתי עליו, רוצה לזנק עליו בשנייה אחת ולהתמכר שוב ללשונו שבפי, אבל מצד שני הייתי צריכה שקט.
"אני צריכה קצת… זמן."
"ומה זה יאמר עלינו?" הוא שאל והסתכל עליי, עם עיניו היפות שלרגע נצצו, ולא מבכי.
"שום דבר לא משתנה. אני יודעת שאולי לחכות שבוע זה לא… לא כל כך כיף, ובטח לא עם כמות השיחות שהיו בינינו בחודש האחרון, אבל אני צריכה לרגע להתאפס, ואני חייבת לעשות את זה לבד."
"איפוס אומר שתתחילי הכל מאפס. אני לא רוצה שתמחקי שום דבר ממה שהיה פה."
"ואני גם לא, ומבחינתי אנחנו עדיין בסטטוס של…" אמרתי ואז עצרתי את עצמי. הזהירו אותי, הזהירו אותי מלא לפתוח את השיחה הזו עם ניב, לא לפתוח בשלב מוקדם מידי את השיחה של איפה אנחנו עומדים ומה טיב היחסים שלנו כי כל אחת כזו לאחרונה, סיימה באכזבה את הקשר איתו כי תמיד זה היה לו מוקדם מידי. כולן, חוץ מהאקסית של גלעד. הוא הביט בי מחכה שאמשיך לדבר.
"של יוצאים? של חברים עוד רגע?" הוא אמר והמשיך את המשפט שלי. הסתכלתי על ידיו והחזקתי בידו, מחזיקה אותה חזק ומרימה את ראשי לעיניו, ששוב קלטו אותי במבט האוהב שלהן, ובמבט הנינוח.
"קשה לך להבין שזו לא שיחת פרידה? יעזור לך אם אגיד שאני לא רואה מישהו אחר שאני יכולה לצאת איתו חוץ ממך, מישהו אחר שאני רוצה יותר ממך עכשיו? אבל את כל הדברים האלה אני כל כך מפחדת להגיד כי כולם הזהירו, על ימין ועל שמאל, ממה שתעשה וממה שתגיד, ואתה לא יודע את זה כי לא הגענו לשיחות האלה, אבל קשה לי לסמוך על אנשים חדשים באופן שהוא מוחלט, ועם כל הדברים ששמעתי מסביב."
"אז זין על מה ששמעת מסביב!" הוא אמר וגרם לי להוציא דמעה קטנה ובוגדנית מהעין. הוא קלט אותי מנגבת את הדמעה ומיד עצר את הכעס, והסתכל עליי עצוב, ואז תפס בי בחוזקה וקירב אותי אליו, מלטף את ראשי כשאני נרגעת בתוך חיבוקו. הוא לא מבין שכל המעבר הזה היה קשה? וכל מה שהולך פה קשה? ושאני לא רוצה להשלות אותו שהכל בסדר כי אז איזה זוג נהיה, ועל איזה בסיס של קשר נעבוד? ואם לא יהיה אמון ולא תהיה פתיחות, אז מה יהיה פה?
"קחי את כל הזמן שאת צריכה," הוא נאנח לבסוף, "רק בבקשה תחזרי. אני מבטיח שלהבדיל מכל סרטי הקודמיה המטומטמים, אני באמת אתן לך את הזמן שלך. רק תחזרי, אפילו תגידי אם שינית את דעתך. אל תשאירי אותי תלוי באוויר, אני לא אשרוד עם חוסר הידיעה." הרמתי אליו את מבטי וקירבתי את שפתיי לשלו. סוף סוף הנשיקה שגם הוא וגם אני ייחלנו בפגישה הזו, בבית הספר אנחנו שומרים על הטעם הטוב. לא הרפיתי במהירות משפתיו כי רציתי להרגיש את טעמן עוד קצת לפני שאני קצת שוכחת מהן, ושוכחת מהחמימות ומניטורי הלב שקורים כשאני איתו. אבל שוב, מידי פעם בנאדם צריך את השקט שלו. והייתי חייבת להסביר לו למה אני חושבת לרגעים להיעלם. מגיע לו.
"בואי, אני אקפיץ אותך הביתה." הוא אמר. הנהנתי אליו והלכתי איתו, יד ביד לכיוון המכונית. לא התרחקנו יותר מידי מבית הספר ככה שחזרנו במהירות את כל המרחק שהלכנו ונכנסנו לאוטו. שמענו את המוסיקה שהוא אוהב והנסיעה עברה באופן רגוע. כמעט שכחתי שלפני חצי שעה כמעט בכיתי, או שהוא הרים את הקול בפעם הראשונה מזה כל הקשר שלנו. לרגע חשבתי שאנחנו בעולם מקביל.