רק בישראל- פרק 3

קיילי:
ביום הראשון ללימודים כבר החדר שלי היה מסודר כמעט לגמרי, אפילו הגיעו כל מכשירי הטכנולוגיה. החדר כבר היה צבוע, המיטה כבר הייתה מסודרת, הספקתי לפרוק את רוב הארגזים ולסדר אותם בחדר- חדר שמכיל בעיקרו מיטה, ארון, כוורת, מראה, ומגירות מתחת לה. חדר נורמלי של נערה בת שבע עשרה.
ביום הראשון ללימודים הרגשתי את ההתרגשות מתחילה לחזור אליי- בית ספר חדש, אנשים חדשים שכולם מדברים בו עברית, בית ספר שאני צריכה לנסות ולא לשלב משפטים בין עברית לאנגלית. הרבה פעמים שאלו אותי באיזה שפה אני חושבת, באיזה שפה אני מדברת- הרבה פעמים הייתי חושבת באנגלית, מנסחת משפטים באנגלית ואז מנסה להמיר אותם למשפטים בעברית. כאן, אני צריכה גם לחשוב בעברית. ולחלום? אני לא יודעת כמה זמן יהיה לי לחלום, מצחיק אותי לומר שאני יודעת כבר עכשיו שזו תהיה שנה אינטנסיבית, אבל את החלומות שלי אני מקווה לחלום בעברית, מקווה שגם החלומות שלי יהיו טובים.
"יש לך משימה חשובה היום," אמרה אמא כשהתיישבנו באוטו, "תנסי להתחבר לאנשים, ובדרך לשאול אותם על מורים לנהיגה, בסדר?"
"כבר על היום הראשון את נותנת לי משימות?" שאלתי את אמא באנגלית. לעזאזל אני לא שולטת בזה. היא צחקה ואמרה שעכשיו אני זו שמשלבת משפטים באנגלית. צחקתי גם אני והתבוננתי בדרך, ואמרתי לה שאני מבטיחה שאנסה. אני קודם כל רוצה לדעת שאני אסתדר, שאני לא אשב לבד בהפסקות.
"מקסימום בואי לאיזור הכיתות שלי, מבטיח לא לגרש אותך. גם לי יהיה יום מטורף היום." אמר אדם. שמחתי לשמוע אותו אומר את זה. אחים אחרים היו ישר מתרחקים, אומרים שהם לא רוצים שום קשר עם אחותם הגדולה, שלא תעשה להם בייביסיטר או תשגיח עליהם מרחוק. אני לא דואגת לאדם- כל מעשה שטותי שהוא יעשה זה על אחריותו, כבר מזמן הבנתי שהילד הזה פשוט רוצה לחוות הכל, והוא סקרן ורוצה המון הרפתקאות בחיים. אני אגיע אליו אולי רק כדי לראות שהוא מסתדר אבל יותר מזה אני ממש לא מתכוונת להפריע. הרגשתי בנוח כשידעתי שהוא דואג לי.
"בהצלחה מתוקים." אמרה אמא ונשקה לשנינו בלחי. שמתי את התיק על הגב, תיק עם שתי מחברות, כמה עטים וכל שאר הדברים שצריך, ונכנסתי לבית הספר. הוא היה צבעוני, צבוע כולו בצבעים של ירוק. כנראה שזה הצבע של המחזור הנוכחי המסיים. השפריצו עלינו קצת מים, מנהג שזכרתי שמאופיין כאן נורא. הלכתי ליד אדם ולא עזבתי אותו, עד שהגענו למבנה. בדרך ראיתי המון ילדים צורחים ורצים, מתחבקים ומשלימים פערים, ואני חייכתי על כל האווירה המקסימה הזו והלכתי לכיוון איזור המזכירות יחד עם אדם. שם הצגנו את עצמנו, אמרנו שאנחנו הילדים החדשים שהגיעו מחו"ל, והמזכירה, שחשבתי שתישאר במקומה, קמה לקראתנו והלכה יחד איתנו לכיתות, קודם כל למבנים של כיתות ט' ואז ליוותה אותי עד למבנה התיכון לכיתות י"א.
נכנסתי לכיתה שהייתה ריקה, כנראה כולם מבלים בחוץ. הסתכלתי על הכיתה, יא'3. אני אנסה לזכור את הדרך לכאן. חייכתי לעצמי וירדתי במדרגות לכיוון החצר, אני לא רוצה להיות בפנים כשכולם בחוץ. צילמתי את כל המתרחש בחוץ ושלחתי לחברים שלי בניו יורק, שאצלם זה לילה, ואמרתי להם שככה נראה יום ראשון ללימודים בתיכון בישראל.
בחצר הייתה מוסיקה, ורעש וכולם צוחקים ושמחים. ראיתי שני ילדים, עם חולצה ירוקה, מתחילים לרקוד ריקוד לשיר באנגלית. חייכתי לעצמי כששמעתי את הצליל הראשון של השיר, זה שיר של החבורה שלי, של החברים הכי טובים. היינו חמישה חברים טובים, שלושה בנים ושתי בנות. היינו יוצאים המון, מבלים, צוחקים. כולם ידעו לרקוד, הכי אהבנו לצאת ולרקוד איפשהו, להראות לכולם שאי אפשר לנצח כוח של חמישה ילדים שאוהבים ויודעים לרקוד.
"אפשר להצטרף אליהם?" שאלתי ילדה שעמדה לידי, גם החולצה שלה הייתה ירוקה, זהה לחולצה ששניהם לבשו.
"בטח!" היא צרחה בחיוך, "הגיע הזמן שמישהו יראה לשניהם שיש עוד אנשים שיודעים לרקוד כמוהם. את טובה?"
"טובה?" צחקתי, "הם לא פשוט רוקדים? את יודעת… זה ריקוד די מוכר." היא הסתכלה עליי בפרצוף עקום. צחקתי ואמרתי לה שראיתי את הראשונים שרקדו את הריקוד הזה באינטרנט. היא אמרה שאני מוזמנת לרקוד גם. צחקתי והנהנתי אליה ושאלתי אם היא תוכל לשמור לי רגע על הדברים.
"את נורא מנומסת את יודעת? פשוט לכי כבר." היא צחקה. הנהנתי אליה, שמתי את התיק לידה ונכנסתי אליהם, לחור הקטן שבתוך מעגל של אנשים שמקיפים אותם. הסתכלתי על שניהם, שהסתכלו עליי בחיוך קטן, הסתכלתי על שתי התנועות הראשונות שהם עשו שזכרתי מהסרטון והצטרפתי אליהם, זזה מימין לשמאל, צוחקת, מוחאת כפיים כשצריך, מצטרפת אליהם לצעקות כשצריך. לא הרגשתי שאני צריכה לנסות ולהכיר אותם לפני שהצטרפתי לחיי החברה שכבר יש להם.
"תשמעי את תותחית." צחק אחד מהם כשהסתיים השיר. לא הייתי בטוחה מה זה תותחית. הנחתי שזה משהו טוב. חייכתי אליו והלכתי לכיוון אותה בחורה שעם התיק שלי.
"לאן את הולכת?" הוא שאל והתקדם אליי. הסתובבתי אליו בחיוך ואמרתי לו שאני הולכת לקחת את התיק שלי, שאני אפילו לא יודעת מה השם של הילדה ששמתי לידה את התיק.
"את חדשה פה?" הוא שאל. הנהנתי אליו וצחקתי. השיר התחלף לעוד שיר שאני ממש אוהבת. הוא קלט את החיוך הגדול שנפרש על פניי ושאל למה אני מחייכת ככה, והסברתי לו שאני אוהבת את השירים שהם בחרו לשים.
"אני לא מכיר שיש ריקוד לשיר הזה." הוא צחק וגירד בראשו.
"תופתע, יש." חייכתי. הוא צחק איתי עד שאחד החברים שלו הגיע אליו וטפח לו על השכם, אני אוהבת את העניין הזה פה. הוא צחק איתו ואמר שהוא היה ממש מעולה ושהוא ידע שהוא יעלה את האווירה פה של היום הראשון. בשלב הזה כבר הלכתי ממנו והתקדמתי לכיוון אותה בחורה, שהייתה מקסימה ונשארה בדיוק באותו מקום. הגעתי אליה בחיוך, והיא צחקה ואמרה שהייתי מדהימה. כיף לפתוח ככה את היום הראשון.
"את יודעת מה קורה עכשיו?" שאלתי אותה ושמתי את התיק על הגב.
"הגעת מחו"ל?" היא צחקה. רק אז שמתי לב ששוב דיברתי באנגלית. זה נפלט בלי שאני שמה לב לזה. הייתי עסוקה כל כך בזה שעכשיו רקדתי וצחקתי והשתחררתי שלא שמתי לב. הנהנתי אליה בחיוך ואמרתי שהגעתי לארץ בערך לפני שבועיים, שההורים שלי היו בשליחות בחו"ל ועכשיו חזרנו לפה. הצגתי את עצמי בפניה.
"אני שיר, נעים להכיר. כמו שאת רואה אני בי"ב אז אני מניחה שאת לא איתי בשכבה." היא צחקה, "אבל בכל מקרה בערך עד שעה תשע, תעש ומשהו אין כלום. אחר כך בדרך כלל יש שיחות בכיתות, ומתישהו יש המשך לו"ז רגיל של יום. אצלנו לא, אני חצי מתה, היה לנו לילה לבן עכשיו."
"לא ישנתם בעצם?" שאלתי אותה בחיוך. היא הנהנה אליי בצחוק ואז שאלה אותי איך אני מסתדרת. אמרתי לה שזה רק היום הראשון וכבר אני מרגישה מדהים, בגלל כל מה שהלך פה. שאני מניחה שאפגוש עוד אנשים כשאגיע לכיתה ואדע באמת מי איתי, כי כשהגעתי לשם לא היה שם אף אחד.
"כיתות י"א? אח שלי בכיתות י"א," היא צחקה, "להכיר לך אותו? שלפחות יהיה לך כבר מישהו שאת מכירה משם?"
"כולם נחמדים כאן כמוך?" צחקתי. היא חייכה אליי חיוך גדול ונתנה לי מכה קטנה על הכתף, כמחווה כנראה על זה שהבכתי אותה. היא התחילה ללכת יחד איתי, יוצאות מהמעגל הקטן ומכלל האנשים שרטובים בחולצותיהם מרובי המים, והלכה יחד איתי לכיוון אחד של ספסלים בחצר. בדרך היא סיפרה לי שאחיה קטן ממנה רק בשנה בגיל, שנה וקצת, שהוא בכיתה י"א, יא2. התבאסתי, גם אם אכיר מישהו מי"א הוא לא איתי בכיתה. חבל, אני מתה לדעת איזה פרצופים יש אצלי בכיתה. שאלתי אותה בדרך שאלות על בית הספר, על מספר התלמידים בשכבה, על האנשים. הבנתי לפי זה שיש חמש כיתות בשכבה, שבית הספר הזה גדול.
"כן את יודעת.. הוא פשוט מאכלס אנשים מכל הסביבה, זה לא בית ספר רגיל. ההורים שלך לא אמרו לך?"
"למה את מתכוונת?"
"הוא אחד מבתי הספר הכי טובים שיש באיזור. הוא גדול ויש בו הרבה כיתות, אבל בכיתה אין המון ילדים, ויש יחס מאוד אישי בין מורים לתלמידים. מאיפה את בארץ? מתל אביב?"
"לא, רעננה."
"הנה בדיוק," היא צחקה, "אנחנו עכשיו בתל אביב, אם שמת לב או לא. והאנשים שמגיעים לכאן, חלקם לא מתל אביב, כמוך, הם מהסביבה. יש לנו כאן אנשים מתל אביב, גבעתיים, הוד השרון… כל מיני מקומות מסביב. פעם אחת ייצגתי את בית הספר הזה באיזה כנס בתי ספר, לא הייתי צריכה ממש להכין איזה נאום שלא אאמין לו כי אני באמת אוהבת את בית הספר ואת הגישה שלו. הוא מאוד מכבד את התלמידים שלו."
"טוב לדעת, באמת." הלכנו לכיוון כמה בנים שישבו על ספסל בחצר. שיר אמרה לי שהם תמיד יושבים שם. כשהתקרבנו אליהם היא הציגה אותי, אמרה שאני אלמד עכשיו בשכבה איתם. הם אמרו את השמות שלהם. לאחיה קראו גלעד. לא רציתי להישאר שם לבד, לכן עניתי להם על כמה שאלות שהם שאלו, מאיפה הגעתי וכאלה, ואז המשכתי איתה לסיבוב בבית הספר.
"תגידי, מי אלה היו, האנשים שרקדתי איתם?" היא גיחכה ואמרה שהם הילדים שעושים שמח, שנכון להתחבר איתם, אם אני מבינה למה היא מתכוונת. צחקתי ואמרתי לה שזה לא שלא למדתי בבית ספר קודם, ואני יודעת מה זה מקובלים ולא מקובלים, למרות שאני שונאת את הביטוי הזה. היא אמרה שהם מזיזים את השכבה שלהם קדימה, שהם הבסיס של השמחה. הם שטותניקים אבל גם אחראיים, עושים שמח בעיקר, יודעים לכבד גם אנשים.
"גם בנות?" התעניינתי. היא צחקה ואמרה שאני חדת הבחנה. כן, הם לא נראו רע.
"בקטע הזה אני לא יודעת להגיד לך, אני לא חברה כל כך קרובה של שניהם. אבל חברה ממש טובה שלי היא ידידה טובה של אחד מהם. היא אומרת שבקטע הזה הוא נופל, שקשה לו להתחייב אבל שזה לא אומר שהוא מתרחק מבנות, ההיפך. מה קרה? כבר שמת עין? עוד לא שעתיים פה."
"'קום און'," נאנחתי והיא צחקה, "תירגעי, באמת הרגע הגעתי לכאן."
"רק הגעת וכבר הפכת את היום הראשון למגניב. קודם כל לי כיף שיש לי מישהי חדשה לדבר איתה, מרגישה שזה גם איזה כבוד שאני החברה הראשונה שאת רוכשת כאן. וחוץ מזה- כיף לי לראות שאת כל כך נהנית. החיוך שלך מסגיר הכל."
"אם אני נראית מאושרת זה מה שהכי חשוב." צחקתי. היא חייכה אליי והמשיכה לשאול אותי על עצמי ועל המקום שממנו הגעתי, ועל החיים שלי כאן מאז שחזרתי לישראל. כשהמשכנו להסתובב הגיע אליי אחי מולי. חייכתי אליו ונתתי לו חיבוק קצר. הוא אמר שהוא ראה אותי מרחוק מצטרפת לשני הבנים האלה ורוקדת.
"כבר אחותי? עוד לא הספקת לנשום פה וכבר את גונבת את כל הפוקוס?" הוא צחק. צחקתי ושיחקתי לו בשיערו והוא הלך לדרכו, ממשיך להסתובב עם חבר שהוא כנראה הרגע הכיר. באמת טוב לי, ואני כאן שעתיים.