רק בישראל- פרק 4

קיילי:
בשעות הראשונות יצא לי להכיר את המחנכת שלי, מתוקה וצעירה, עם שיער ג'ינג'י שופע. תלתלים, ממש כמוני. התלתלים שלה אומנם ג'ינג'ים, ושלי בצבע שטני, ושלי גם פרועים הרבה יותר מהתלתלים שלה. שלי נראים כאילו הם מכסים את כל הראש. היא הייתה חייכנית, נחמדה, לקחה אותי ישר אחרי השיעור הראשון לשיחה קצרה של לשמוע מי אני- היא הייתה מוכנה במשך כל החופש הגדול לקלוט תלמידה חדשה לכיתה, שיכולה להוסיף צבע מעניין של ניחוח חו"ל, ככה היא הגדירה את זה. היא פתחה איתי כמה דפים של מגמות ועניינים, שאלה אותי במה אני מתעניינת ומה יצא לי לעשות בשנים האחרונות במסגרת הלימודים. הצלחתי יחד איתה לסדר מערכת נורמלית המכילה את מקצועות הליבה ואת המגמות שאני רוצה להרחיב- היא הופתעה שאני רוצה גם להרחיב מתמטיקה, וגם מגמת קולנוע. היא אמרה שמגמת קולנוע החלה לפעול בכיתה ט' ככה שלא אוכל להשלים פער מסוים, אבל שיש בחינה מעשית ובחינה עיונית שאני אוכל לעשות, המשלימות לשלוש יחידות במקום לחמש. גם זה משהו, העיקר עוד מגמה. כאן בישראל הכל מתנהל אחרת.
"כבר יצא לך להכיר אנשים?" היא התעניינה.
"בכיתה עוד לא. יצא לי לדבר עם מישהי שהיא עכשיו בי"ב. קוראים לה שיר, תפסנו אחת את השנייה יותר מוקדם בבוקר. היא הכירה לי גם את אח שלה שלומד בי"א2, מעבר לזה לא."
"את יודעת…" היא נאנחה, "בגיל הזה כבר אין לי טעם לנסות לחבר אותך עם אנשים כי תוך כמה שעות כבר יתחילו לגשת ולדבר איתך. אני רק אאחל לך המון בהצלחה, אני בטוחה שתסתדרי."
בהפסקה הראשונה כבר קבוצה של בנות קראה לי לשבת איתן, כמה בנות שזיהיתי את הפרצופים שלהן מהכיתה. הן הציגו את עצמן בשמות, ואז התחילו לשאול כמה שאלות עליי. המעגל התרחב, אנשים נוספים הגיעו, עוד כמה חברים שלהם. לאחת מהן היה חבר בי"ב, ראיתי אותה נותנת לו נשיקה קלה ואותו זיהיתי לובש את החולצה הירוקה המזוהה עם המחזור הזה. סיפרתי להם את מה שלא היה לי בעיה לספר- קצת על השליחויות של ההורים, לא משהו רציני מזה. הן היו נראות מקסימות. שאלתי אותם איך מתנהל כאן תמיד היום הראשון, ואז אחד מי"ב קפץ ואמר שכבר ראיתי את הטירוף שהיה מסביב, ושככה זה תמיד נפתח. אחר כך כבר בית הספר לוקח את המושכות לידיים ומתחילים ללמוד.
"יש מורים שכדאי להיזהר מהם?" צחקתי, "כאלה שיורקים, צועקים, קשוחים יותר מידי?" חבורת הבנות צחקה ואמרה שיש את המורה היורק, הוא מורה שלימד את כולם את יחידת החובה במדעים בכיתה י', יחידה שאני הפסדתי. הוא היה מורה מעניין. הם צוחקים על השכבה שהגיעה עכשיו לתיכון שתיתקל בו. מעבר לזה הם אמרו שיש את המורים ההזויים, שרואים שהמקצוע נכנס להם גם לחיים האזרחיים- כאלה שמדברים בדרמטיות בשיעורי ספרות, או כאלה שחיים בסרט כי הם מלמדי קולנוע. מורים טיפוסיים.
"לא היו לך מורים הזויים בבית הספר?"
"היו לי כמה הזויים," צחקתי, "אבל רובם היו כל כך חכמים שפשוט היה מעניין להקשיב להם. הרמה שיש בבית ספר של ילדים בשליחויות של ההורים חייבת להיות גבוהה. משלמים המון…"
"ואיפה למדת לרקוד?" שאלה אותי אחת הבנות. הסתכלתי עליה בחיוך והסמקתי. היא קלטה את פרצופי ואמרה שקשה היה לפספס את מה שעשיתי.
"עד כדי כך?" צחקתי ונשמע הצלצול הקורא לחזור לכיתות. הלכתי לידן, צוחקת, כשהיא מספרת לי שמשכתי הרבה תשומת לב בלי להיות שעתיים בבית הספר. היא אמרה לי ששני הבנים האלה אוהבים את תשומת הלב הזו, אבל בעיקר אוהבים לעשות את מה שהם אוהבים לעשות. לרקוד זה חלק מהפאשן שלהם- הם יוצרי המסיבות הטובים ביותר, ולא מפלים קטנים או גדולים, תמיד מקבלים את כל מי שמסביבם. יש משהו שהוא נורא צנוע בהתנהגות של שניהם.
"והם למדו במקום מקצועי?" שאלתי אותה בהתעניינות.
"אף אחד לא יודע," היא צחקה, "לפחות לא אני. אולי חברים קרובים."
כבר משתיים עשרה התחילו הלימודים הרגילים, כאילו אין לך זמן אפילו להתחיל להתכונן לזה שהתחלת את השנה, ויאללה, לימודים. למדנו עדיין במסגרת הכיתה הרגילה, לומדים שיעור תנ"ך. לא יכלו להביא לי שיעור יותר קשה על ההתחלה של השנה. זו תמיד הייתה הנפילה שלי- השפה, הקושי להבין את זה, הכתב הצפוף. ישבתי ודי התחרפנתי. התחלקתי בתנ"ך עם מישהו שישב לידי בשולחן, ראיתי שהוא מבין לגמרי את מה שכתוב ומקשיב למורה. אני הקשבתי כמה שיכולתי למורה, וניסיתי שלא לאבד ריכוז, אבל זה היה הרבה יותר קשה משחשבתי.
"את בסדר?" הוא לחש לי. חייכתי אליו ונאנחתי. העתקתי לאט את הדברים שהיו כתובים על הלוח. זה לא שהעברית שלי ממש גרועה, פשוט בשיעור כמו זה רק מבינים כמה העברית שלי על הפנים. למדנו תנ"ך באנגלית שם, ליהודים בינינו. יותר קל לי להבין את זה באנגלית.
"כן, סתם, השפה קשה לי."
"הגעת מחו"ל?" הוא לחש והסתכל רגע על המורה כדי לראות שהוא לא רואה אותנו מדברים.
"כן, מארצות הברית. נעים להכיר- קיילי."
"אז אני מבין למה את מתחרפנת," הוא צחק, "בטח השיעור הזה הורג אותך. אני שחר אגב."
"אני פשוט אפנה למורה בסוף השיעור, אני בטוחה שהוא יוכל לעזור לי."
"כן, מנחם הוא גבר, אל תדאגי, את תסתדרי בטוח."
בהפסקה הבאה, אחרי שדיברתי עם מנחם והסברתי לו את המצב שלי והוא אמר שטוב שניגשתי אליו בסוף השיעור כדי להסביר את המצב שלי ושהוא ינסה לראות מה אנחנו עושים ונסדר איזו תוכנית עבודה, הדלקתי את הטלפון כדי לשלוח לחברים בארצות הברית קצת תמונות- קצת תמונות מהיום הירוק של שכבת י"ב, קצת את מבני הכיתות, את החצר. הכל נראה כאן אחר משם. שם היה גדול יותר, ירוק יותר. פה גם כל שנייה אני שומעת צפירות של מכוניות. שם היינו די מבודדים.
"שיר!" קראתי כשראיתי אותה סוחבת ארגז בחצר יחד עם חברה, התקדמתי אליה והיא חייכה אליי. היא התלהבה לראות אותי ושאלה איך עובר בינתיים היום. אמרתי לה שבסדר, חוץ מזה שהכניסו אותי ישר לשיעור תנ"ך בו לא הבנתי שנייה מהשיעור. היא צחקה ואז הכירה אותי לחברה שהייתה לידה. שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה, שנראה שהארגז הזה קצת כבד. היא אמרה שזה לא סיפור, שהם סוחבים קצת ציוד בחזרה לרכב של אחד השמיניסטים. אז ככה קוראים כאן לבוגרים.
"אגב, אח שלי חיפש אותך. הוא אמר שלא הספקתם לדבר יותר מידי כשהצגתי אותך, והוא היה עסוק בלדבר בדיוק עם חברים על איזה סרט שהם ראו והם חיכו לו. הוא רצה לשמוע קצת על איך את, הוא הרגיש שהוא יצא קצת זבל."
"שטויות זה בסדר, ממילא אחר כך כבר התפזרנו ועניינים. אני אמצא אותו, מקווה שאני זוכרת איך הוא נראה."
"דומה לי אבל מכוער יותר." היא צחקה. היא נזכרה שיש ארגז שהיא השאירה ליד המדרגות שעוד צריך לקחת, שאני יכולה להביא אותו. שאלתי אותה איפה רוב השכבה שלה והיא אמרה שהיא כבר הלכה, משחררים אותם אחרי הרוח והצילצולים של הבוקר כי אין מצב שהם יכולים לתפקד. צחקתי ואמרתי שהיא ממש אחראית אם היא נשארה לסדר הכל. עזבתי אותה והלכתי בחזרה למבנה לקחת ארגז אחד שנשאר ואז חזרתי על עקבותיי כדי להגיע למקום ששיר הלכה אליו. ממילא לא היה לי משהו אחר לעשות בהפסקה- מוזר להתחיל להתחבר עם אנשים כל כך מהר. אני צריכה קצת את הזמן שלי. אמרתי לשומר שאני רק עוזרת להעביר ארגזים וחוזרת חזרה לחצר. הוא חייך אליי ונתן לי לעבור.
"של מי האוטו?" צחקתי כשראיתי שהיא מכניסה את הדברים לבגאז' של אוטו סטנדרטי. חברה שלה בדיוק נכנסה למושב שליד הנהג.
"של ניב." היא חייכה. באמת שאלה מטומטמת שאלתי, הרי אני בכלל אמורה להכיר מישהו מהאנשים האלה? פשוט רציתי לדעת אם האוטו שלה. אז למה לא שאלתי אם האוטו שלה? לא יודעת. ככה יצא. חייכתי אליה, איחלתי לה שתישן טוב ואמרתי לה שנתראה מחר וחזרתי למבנה של בית הספר. שלחתי להורים הודעה שהכל בסדר איתי וחזרתי לכיתה, לקחת את התיק, להביט במערכת ולהבין לאן אני צריכה להגיע. יש לי עוד יום עד שלוש בצהריים. זה מרגיש כאילו היום הראשון ללימודים הזה הוא באמת ארוך.