רק בישראל- פרק 6

ניב:
אחרי שהורדתי את שיר ורומי בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, התחלתי את הנסיעה הקלילה לרעננה. בדרך כלל בשעות האלה אין הרבה פקקים, עוד שעה ככה כבר הכבישים מתחילים להתמלא. האוטו היה כבד, מכיל את רוב מערכות ההגברה ששימשו אותנו ביום המטורף הזה. היה יום פסיכי. לא יכולתי לעלות לאוטו בלי לנוח קצת, ידעתי שלא אהיה עירני, זו הסיבה שנשארתי בבית הספר עד כל כך מאוחר. לא יכולתי לסכן את החיים שלי ואת החיים של הבנות.
"אה גבר?" עניתי לטלפון לדור. עוד לא עברו שעתיים מאז שדיברתי איתו וכבר הוא מתקשר? הוא החבר הכי טוב שלי, הבנאדם שאני הכי סומך עליו בעולם, הילד שתמיד הקשיב וידע הכל. אנחנו חברים טובים מהגן, למדנו והתחנכנו יחד, אנחנו דוגלים באותם ערכים, באותם חוקים, באותם גבולות. אני נשמע מטורף, כאילו אנחנו אותו בנאדם, וברור, יש לכל אחד מאיתנו את הייחודיות שלו, וכל אחד מאיתנו מתנהג קצת אחרת מול אנשים, אבל בתכלס, יש לנו כוח נורא גדול שנקרא להתמודד עם המציאות. פעם אחת אמרנו- זה אנחנו נגד העולם. אפשר בקלות לקחת את כל הטוב שנותנים לנו למקום מגעיל, מקום מנצל, ואנחנו יודעים להישמר מזה. אנחנו מנסים, באמת מנסים, לשמור על התדמית הטובה והמצחיקה של הילדים שאכפת להם. לכל אחד מאיתנו יש נפילות- אבל אני והוא למדנו מהנפילות שלנו כל כך הרבה, מהטעויות שלנו כל כך הרבה, כך שככה אנחנו נלחמים במה שלפעמים נראה כל כך טוב מרחוק, אבל רע מבפנים.
"אני חייב טובה ענקית, אבל אני יודע שזה טרטור ענק. אני צריך להגיע היום בערב למשהו ממש חשוב של ההורים, וכשאני אומר משהו חשוב, זה אומר שאני מוציא את החליפה של החתונה של ההוא, אתה יודע מי, ולובש את זה, יש?" הוא צחק. צחקתי. דור שונא חליפות, שונא אירועים מפונפנים, אבל ההורים שלו כל כך מקושרים כך שהוא חייב להצטרף אליהם. לפעמים הוא היה מגיע הרוס לבית הספר בגלל זה. משהגיע לכיתה י"א התחיל להצטרף אליהם על בסיס קבוע.
"סבבה, מה הטובה?"
"אני צריך שתבוא."
"השתגעת?" צחקתי ובדיוק עצרתי בצומת עם רמזור אדום, "מה אני אעשה שם עם שבע מאות אנשים לקקנים שרק רוצים להרגיש לרגע את העושר? תגיד לי מה נפלת על השכל?"
"גבר נו בחייאת, אתה יודע שלא הייתי מבקש אם זה לא היה כזה דחוף. אמרו לי שאני יכול להביא מישהו שיארח לי חברה. לא רוצה בחורה, רוצה אותך."
"בחורה אני יכול לסדר לך!" צחקתי, "באמא שלי, אני יכול להתקשר למישהי שבכיף תשמח לשים איזה שמלת נשף לפני שהיא מסיימת י"ב ולבוא איתך. מי לא תרצה לצאת עם דור רגב?"
"לא צריך בחורה, גבר אני באמת לא צריך בחורה, ההורים אמרו לי מה הולך להיות שם. הולך להיות שם משעמם ברמה אחרת, אולי קצת מוסיקה טובה, אוכל ממש טוב, אבל הם חייבים להיראות יצוגיים. יש עוד ילדים שיבואו בגיל שלנו, אולי נוכל למצוא שם עם מי לדבר, אבל הרי אתה יודע שיחד אנחנו כוח."
"אל תשתמש לי במשפטים פלצניים מהתחת," אמרתי וסובבתי את ההגה ימינה, יורד מהכביש הראשי אל הכביש שנוסע ישר לרעננה, "אנחנו זה כוח, אנחנו זה הפנים של המחר, באמת, אני לא בנוי לזה."
"זין, אתה יודע מה, לא צריך להתחנן, פשוט תזכור שאני הייתי ממש צריך אותך, צריך ברמה שהרבה זמן לא התחננתי. אתה הרי יודע שאני חצי מת עוד מאתמול, ואתה יודע ש…" הוא אמר ואז קלטתי על צד הדרך את החדשה בתחנת אוטובוס.
"חכה שנייה דור," אמרתי לו והאטתי את המכונית, מגיע למפרץ ועוצר. "ידעת שהחדשה גרה ברעננה?"
"איזה חדשה?" הוא שאל מתעשת. אמרתי לו שזו החדשה שרקדה איתנו עוד בבוקר, בואנה זו הייתה פצצת אנרגיה, לא מבין מאיפה היא הביאה את הקצב המטורף שלה, כמעט ולא עמדתי בזה. היא הקסימה את כל מי שהיה מסביב, החברים אמרו שהיא גנבה את כל הפוקוס. לא יודע לאן היא נעלמה מאז הריקוד הזה, לא ראיתי אותה יותר בבית הספר היום.
"תתקשר אליי עוד חצי שעה אחרי שאתה מדבר איתה בסדר גבר?"
"בטח, ביי." אמרתי ופתחתי את החלון, מתכופף קצת כדי להביט בה. מתולתלת כולה, לא מבין איך היא מצליחה לראות משהו עם הרעמה המטורפת של השיער, אבל זה כאילו כל תלתל יודע מה המקום שלו.
"צריכה טרמפ?" אמרתי לה, מביט בה. ראיתי אותה מורידה את ראשה כדי להסתכל מי מדבר איתה, ואז היא פקחה את עיניה בהפתעה. זה שעשע אותי וצחקתי צחוק קל והרכנתי את ראשי. היא התקרבה אל החלון, מביטה בי בחיוך.
"ניב או דור?" היא שאלה. הסתכלתי עליה צוחק ולקחתי את ראשי לאחור. מפתיעה הבחורה הזו, זו השאלה הראשונה שהיא שואלת אותי? היא לא נשארת חייבת, שמחתי שהיא רצתה לדעת מי היינו. צחקתי ואמרתי לה שאני ניב, ושתיכנס, שחבל שהיא תחכה לאוטובוס. היא התלבטה לרגע, הסתכלה על השלט עם זמני האוטובוסים, ואז פתחה את הדלת ונכנסה למושב שלידי.
"תודה." היא אמרה בחיוך. הנהנתי אליה ונכנסתי בחזרה אל הכביש.
"נעלמת בבוקר." אמרתי לה אחרי כמה דקות של שתיקה. היא צחקה והסתכלה אל הכביש, ואז אמרה שהיא פשוט לא רצתה להשאיר חברה שתעמוד עם הדברים שלה, ושאותי תפסו כבר חברים אחרים. כן, בנשי הדפוק הזה בא להגיד לי על הזיון שלו של אתמול, אבל כדי שאנשים לא יבינו התחיל ואמר שהיינו מעולים כשרקדנו. שלוש דקות אחר כך הוא התחיל לחפור לי.
"איך הגעת בבוקר לבית הספר? הסיעו אותך?"
"כן, אמא הסיעה אותנו לפני העבודה." היא אמרה באנגלית. שני דברים הפריעו לי- אותנו, והאנגלית. היא צחקה ונאנחה, ואמרה שהיא מצטערת, שמשפטים באנגלית נפלטים לה בלי שהיא שמה לב כי היא הגיעה הרגע מחו"ל. שאלתי אותה מי זה אותנו, והיא אמרה שיש לה אח שעכשיו בכיתה ט'.
"ואת?"
"בי"א." הנהנתי אליה, מביט בכביש, חושב מה אני עוד יכול לשאול, חושב מה אני עוד יכול לומר. התעצבנתי שאני חושב על זה, שזה לא זורם כמו שקיוויתי שזה יזרום. זה לא היה מהמצבים שהייתי חייב לדעת מי היא, לא הלכתי וחקרתי בכל המסדרונות, רקדה יפה וטוב ויפה לה, אבל הייתי כל כך שפוך מהמציאות. וגם עכשיו, כשהיא יושבת כולה בנחת, עם תלתלים כאלה מקסימים, אני עייף מכדי לחשוב, עייף מכדי לדבר, לא יודע להפעיל שום קסם, כאילו הכל נעלם.
"פה ימינה?" שאלתי כששמתי לב שכבר כמעט הגענו, ואת רוב הנסיעה העברתי בשתיקה. היא הנהנה, והתחלתי לנסוע יותר לאט עד שהיא תגיד לי איפה לעצור לפני הבית. היא גרה די קרוב אליי, גם רעננה לא כזו ענקית.
"תודה על הטרמפ." היא אמרה שוב באנגלית, ואז צחקה. צחקתי גם אני, הצחוק שלה הרגיע אותי. לא יודע מה עבר עליי בשיחה הזו, לא יודע למה די שתקתי. שאלתי אותה לפני שהיא יצאה מהאוטו, איך היא מעבירה את ההתאקלמות פה בארץ. היא אמרה שהיא מדברת המון עם חברים משם, מעדכנת אותם בשעות ששניהם ערים בהם, אבל שזה קשה עם הפרשי השעות. היא דואגת לשלב בין שם לפה בקיצור.
"נתראה הא?" היא אמרה בחיוך.
"איך לקרוא לך כשניפגש?" שאלתי כשהבנתי שאני עוד לא יודע את שמה.
"אני קיילי, נעים להכיר." היא אמרה בחיוך. צחקתי ונתתי לה חיבוק קצר, והיא יצאה מדלת האוטו, עברה את המכונית, וצפיתי בה נכנסת לבניין. אני חייב לישון כמה שעות, אני לא מאופס.