רק בישראל- פרק 9

קיילי:
יום אחד אחרי הלימודים, החלטתי לחזור הביתה ולהפוך את הקיר שלי למשהו. זה היה החלום שלי מאז שעברנו כאן לישראל. פיתחתי עוד אז, המון תמונות של חברים מחו"ל, של חופשות משפחתיות ושל חברים של המשפחה, המון תמונות שמזכירות לי קצת את הבית של שם, את החיים של שם. ידעתי שאני אשלב בין זה לבין תמונות חדשות שיצטברו פה עם הזמן, ובאמת היו לי כמה- הייתה את התמונה האחת שיש לי עם ניב, שצילמנו בערך יומיים אחרי הדייט שלנו בסטודיו למחול, יש את התמונה עם שיר ועם אחיה שהיא התעקשה לצלם. יש עוד כמה תמונות של בית הספר ושל הבית כאן, אבל לא שווה לתלות אותן על הקיר. האמת שאת שתי התמונות האלה עוד לא פיתחתי, עוד לא ידעתי בכלל אם נכון לשים אותן שם, תלויות לי ישר מול העיניים. אני וניב עדיין זה כלום, אנחנו בסך הכל יוצאים, בסך הכל מנסים להבין אם זה מתקדם למקום טוב יותר. אנחנו לא מנהלים את "השיחה", כן, גם באמריקה ידעתי על קיומה של אותה השיחה. אנחנו פשוט ממשיכים כרגיל, יוצאים מידי פעם, מדברים כל יום, אני לא מרגישה את הצורך לקפוץ כל הזמן לכיתות י"ב כדי לבדוק מה מצבו ומה שלומו כי אני לא רוצה לחפור לו, החיים שלו ממילא הם עמוסים. אני גם לא רוצה שיסתכלו בעין עקומה- עוד לא שבועיים בבית הספר ותופסת את ניב. אני מכירה את זה גם מהטלנובלות שהיו לי שם.
סידרתי את כל התמונות בלב גדול של תמונות, בשורה האמצעית בערך אחד עשרה תמונות שהם הבסיס של הלב. ניסיתי לתלות את זה כמה שיותר מדויק, שיהיה לי להשקיף על התמונות האלה כשאשכב לישון או כשסתם ארצה להירגע בחדר. החלטתי שאת התמונות הנבחרות שיהיו מהתקופות הראשונות שלי כאן, אני אשים אחר כך בטור או בשורה, שלא יפריעו ללב. הלב זה ההיסטוריה, זה מה שכביכול נשכח מאחור.
צליל של בקשה לשיחה בסקייפ עצר את העבודה שלי. זזתי מאיזור הקיר והסתכלתי על המחשב, וראיתי את השם של איימי מקפץ על המסך. לא היה לי כוח לחשב אפילו מה השעה אצלם כשלחצתי על קבלת השיחה. כל כך התגעגעתי אליה וללראות את הפרצוף שלה, אפילו מול מחשב זה בסדר.
"היי גירל!" היא צעקה בחיוך. חייכתי חיוך גדול והתיישבתי על המיטה, מביטה בדמותה שמופיעה לי על המסך. צחקתי ואמרתי לה שאני ממש מאושרת שיש לה זמן עכשיו לדבר, והיא התחילה ישר לדבר, בלי לחכות שאמשיך בסמול טוק הפשוט. היא ישר סיפרה לי כל הימים הראשונים שהיו להם וכמה אני חסרה שם, וכמה זה בכלל לא אותו דבר.
"תסתכלי מותק." אמרתי לה באנגלית, קמתי לרגע מהמיטה ולקחתי תמונה של שתינו מהשידה שליד הקיר. ראיתי אותה מסתכלת עליי בחיוך כמעט דומע מהתרגשות. אמרתי לה שאני בדיוק תולה עכשיו תמונות על הקיר, תמונות של כל החברים, של טיולים משפחתיים, של רגעים שהפכו אותי להיות שמחה. אמרתי לה שמאוד שונה כאן משם, שהאנשים אחרים, שהתרבות אחרת, שפה אני מרגישה שכולם הם מאוד דומים לי כששם הם היו מאוד שונים.
"שונים איך?" היא שאלה.
"שם בגלל שבאנו מכל כך הרבה מקומות שונים, אז זה הרגיש שאנחנו לא דומים אחד לשני, אחד בא עם תרבות מאסיה, והשנייה מישראל, השלישית בכלל ילידת ניו יורק, והרביעי מדרום אמריקה. פה, כמעט כולם נולדו כאן, כולם מדברים באופן הכי נוח בעברית, וחושבים בעברית, רואים את אותם תוכניות וחוגגים את כל החגים."
"תסתכלי רגע אחורה, תחשבי על הסבים והסבתות של האנשים האלה. כשסיפרת לי על ישראל אמרת שלא כולם נולדו בה, שהגיעו אליה לפני כמה וכמה שנים אנשים בעיקר מאירופה, שהחיו בישראל את התרבות. ואת אומרת לי שאתם דומים? אז אולי הדור השלישי לאלה שבישראל הם דומים, אבל ההיסטוריה כל כך שונה, ובטוח משפיעה על הבנאדם שעומד מולך," היא אמרה וגרמה לי לחשוב כמה זה נכון, וכמה אני מפספסת את זה במבט ראשוני, "הרי אמרת לי בעצמך, שרק בישראל את תראי מישהו שבבית שלו מדבר רוסית, מדבר עברית, ומישהו אפרו-אמריקאי, שכולם ידברו עברית והם לא ביחד בבית ספר שמקבץ שליחויות מחו"ל. אלא זו המדינה שלהם, זה הבית שלהם. צחקת כשאמרת שכולם יקראו אחד לשני 'אח', לא?" היא צחקה. הסתכלתי עליה בחיוך, משחקת עם שתי ידיי.
"קיילי לאב," היא קראה לי, בכינוי שלה שהיא תמיד קראה לי בו, "טוב לך?"
"בטח שטוב לי," אמרתי לה והסתכלתי על המסך, "פשוט מאוד שונה. אני יכולה אבל להגיד לך שהכרתי כאן אנשים נפלאים. אבל עדיין, חיבור כמו שהיה לי איתכם עדיין אין לי פה עם אנשים. יש אנשים מקסימים שמנסים לעזור לי להתאקלם פה בארץ, קצת מדברים איתי בעברית או מסבירים לי מילים גבוהות, וכל זה, או הבחור שהתחלתי לצאת איתו," אמרתי והיא הנהנה, כבר הספקתי לעדכן אותה בטלפון על ניב, "אבל אני מתה שתבואי ותחבקי אותי לרגע. הקשר שלנו חסר לי, אי אפשר להסביר קשרים כמו שלנו."
"וזה למה אנחנו מצליחות לשמור ככה על קשר!" היא אמרה בחיוך, מנסה למצוא את כל החיובי מהסיטואציה, "בדיוק בגלל זה התקשרתי כשיכולתי, בדיוק בגלל זה כשאמרת לי שאת יוצאת עם מישהו אני לא הייתי מופתעת, כי אני עדיין חלק כל כך חי בחיים שלך ולא משנים הכמה וכמה שעות האלה! אני תמיד שם, בתמונה שאת מחזיקה, במחשבות שלך, בזה שתשתפי אותי. נכון, הקשר שלנו כל כך לא מובן מאליו לחברות שמכירות שנתיים, אבל עברנו את כל התקופות האלה ביחד ואת כל השינויים, אז קצת מרחק יעצור אותנו?" ביקשתי ממנה שתבוא לבקר, שתראה את ישראל היפה, שתרגיש קצת את מה שאני כל הזמן מדברת עליו. היא ביקשה ממני שלפני שזה יבוא, שאני אקפוץ לפה, כי יש כאן יותר חברים שמתגעגעים אליי, מאשר שהיא תבוא למקום שהיא בכלל לא מכירה. הבנתי אותה, היא גם פוחדת מטיסות ארוכות ונסיעות ארוכות, וחוץ מזה, זו השנה האחרונה שלה שם. היא הייתה מתה להיות במחזור המסיים, אבל ההורים כבר יודעים שהם הולכים לחזור בחזרה לאיזור דרום אמריקה, ולא להישאר בניו יורק. קשה לה עם זה, אבל אולי היא עוד תחליט לעשות שנה אחת מחוץ לבית. דיברנו על זה בכמה מילים, ההחלטה שלה בהחלט עוד לא נפלה.
"מתקשרים אליי בטלפון," אמרתי כשקלטתי שיחה מגלעד, "להתקשר אלייך חזרה אחר כך או שאת תהיי עסוקה?"
"קצת עסוקה כנראה, גם הספקנו לדבר המון. תעני רגע, תגידי שאת שנייה שם, ורק נסיים את השיחה." הנהנתי אליה ועניתי לגלעד, ביקשתי ממנו שיחכה שנייה על הקו, ורק נפרדתי לשלום מאיימי אהובתי, איחלתי לה המשך שבוע נהדר והשיחה התנתקה. לקחתי נשימת אוויר קלה ואז הרמתי את הטלפון אל אוזני.
"אני איתך." אמרתי בחיוך לגלעד. הוא צחק ושאל למה הוא שמע אותי מדברת עכשיו באנגלית, ואמרתי לו שבדיוק סיימתי שיחת סקייפ עם חברה מחו"ל. הוא התנצל ואמר שהוא מצטער אם הוא הפריע, ושזה בסדר אם אני צריכה לחזור אליו מאוחר יותר. הרגעתי אותו ואמרתי שהשיחה הסתיימה, שהיא ממילא הייתה צריכה לחזור לעיסוקיה.
"את עסוקה הערב?" הוא שאל, "פשוט נוצרה איזה יציאה של כמה חברים, משהו בממש ספונטני, לאיזה בר של חברים. רציתי לדעת אם באלך לבוא."
"בר? אנחנו לא כולנו קצת מתחת לגיל שאפשר לקנות בו אלכוהול?" צחקתי.
"כאילו לא שתית שם בארצות הברית כשהיית מתחת לגיל שמונה עשרה. יש לנו איזה קומבינה בבר של חברים של שיר. גם היא תהיה שם, פשוט עם חברה. יש להן איזה דייט, עזבי, חברה מבית הספר הקודם שלה. את בפנים?"
"איך אגיע?"
"אני אבוא לאסוף אותך, אני נהג תורן. אני פשוט חייב להישאר בסדר ובלי אלכוהול הערב כי יש לי משהו ממש חשוב מחר על הבוקר, אז אני חייב להיות בסדר. תזכירי לי איפה את גרה?"
"ברעננה." צחקתי. ידעתי שזה קצה אחר למה שהוא רוצה, אבל הוא אמר שלא אכפת לו לנסוע את כל הדרך הזו. הבטחתי לו שאני אשלם על דלק ואז הוא התעקש ואמר שזה ממש שטויות, ושזה אפילו קרוב יותר לבר שהם רוצים לצאת אליו. זה מקום שנמצא מחוץ לתל אביב האמת, אבל הוא לא סגור איפה. פשוט נוסעים לכתובת ששיר תסמס. זה בר מועדון באיזה חור, ככה הוא הגדיר את זה.
"איך זה שאת פנויה הערב?" הוא שאל כשהטלפון עדיין צמוד לאוזני, ופתחתי את הארון כדי להתחיל לבחור מה ללבוש.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי לא מבינה.
"ניב לא ירצה לצאת איתך בחמישי בערב?" הוא שאל. קפאתי על מקומי והסתכלתי על המדף בצורה מוזרה. איך הוא יודע? לא אמרתי לאף אחד, אולי הוא סיפר לשיר שסיפרה לו, אבל אני לא אמרתי לאף אחד שאני יוצאת איתו. שאלתי אותו איך הוא יודע, והוא צחק מהתגובה המפוחדת שלי.
"מה זה עד כדי כך מלחיץ לומר שאת יוצאת איתו? הוא סבבה של גבר."
"אני יודעת תאמין לי, פשוט…"
"פשוט זה ניב, אז אם בנות אחרות ישמעו, הלב שלהן יתפרק או יתחילו לקנא, או יתחילו לרדוף אחרייך ולהעניש אותך שגנבת אותו מכל הבנות שחולות לו על התחת כבר שש שנים."
"למה אתה עושה את זה?" צחקתי, "זה מה שאתה חושב עליו? שכולן כל כך… תפוסות עליו?"
"או עליו או על דור, תחליטי בעצמך. יש בנות בשכבה שמסתכלות על השכבה שלנו, אבל הרוב מסתכלות אחד למעלה, וניב ודור… זה צמד בלתי נפרד במחשבות של כל הבנות אצלנו."
"נפגעת מזה פעם שאתה מדבר על זה ככה?" שאלתי קצת בעצבים. הוא שתק לכמה רגעים ואז אמר שכן. עצרתי את מעשיי והתיישבתי על המיטה. אז זה באמת נכון- אולי אליי הוא מתייחס באופן מסוים, אבל בנות כן נתפסו עליו, והוא כנראה כן עשה דברים אז בעבר, שיכולים להגדיר אותו כאיזה… פרפר. ככה קראנו לזה שם, אני לא סגורה על המילה לזה פה. אמרתי לו שאני מצטערת, שלא ידעתי, והוא מיד פסל את התנצלותי ואמר שזה לא משנה, שנדבר על זה מתישהו.
"אני אאסוף אותך עוד שעה ככה? שעה וחצי?" הוא שאל. אמרתי לו שזה נשמע מעולה, שגם אספיק בדיוק לסיים משהו שהתחלתי ולהתארגן. הוא שאל אם אני מהבחורות שמתארגנות תוך שעה, וצחקתי ואמרתי לו שתוך עשר דקות אני אהיה מוכנה אפילו. ניתקנו את השיחה בציפייה לערב שאנחנו לא יודעים בכלל מה יהיה בו, חוץ מכיף. יהיה לי נחמד קצת להתחבר עם ילדים מהשכבה שלנו, הייתי עסוקה בימים האלה בעיקר בלימודים, בניב ובשיר. כיף לי שיש לי שני חברים טובים בשכבות מעליי שאפילו לא צוחקים על זה שאני עדיין 'צעירה'.
כשתליתי בסוף הלב את התמונה שלי ושל איימי, שחתמה את הלב היפה הזה שנשאר גדול ואוהב על הקיר, אמרתי לעצמי שהיא הייתה יכולה להיות גאה בי על מה שאני עוברת פה, על החברים שאני רוכשת, על זה שאני מנסה כמה שיותר להתחבר. כי לא תמיד הייתי ככה, ולא תמיד היה לי את האומץ להיכנס לתוך מעגל ריקודים ולרקוד כאילו אין מחר. לא תמיד היה לי את האומץ להגיד לבנאדם להתקרב כדי שינשק אותי, ולא תמיד היה לי את הכוח לזרום עם כל יציאה שהציעו לי. וכאן, אני מרגישה שאני חייבת, שזה סוג של אוויר לנשימה מתוך מציאות עמוסה של לימודים ושל דברים שיכולים לחזור על עצמם. כי אם אמצא חן בעיניהם, אוזמן גם אחר כך, ואחזק קשרים עם אנשים שאני יודעת שיהיו חלק מהחיים שלי בזמן הקרוב. כי ההורים לא מתכננים לחזור, והעבודות שלהם מתחדשות כאן ויהיו כנראה ארוכות טווח. ואני, אני מתחילה להתרגל לארץ.