עוד זיכרון – פרק 5

פרק 5- מזל טוב

-נ.מ אבישג-
אני נדחסת לתוך השמלה השחורה שלא לבשתי כבר הרבה זמן. שמה את העקבים הגבוהים ומאפרת את עיניי בעדינות. אני לא רוצה יותר מדיי להשקיע, כדי שזה לא יראה שהפרסום עשה לי את זה.
אני שמה עגילים עגולים קטנים בצבע כסף ומשתגעת מכך שאני לא מוצאת את המסקרה.
אני לחוצה, אני לא אשקר… ועוד יותר מעצבן אותי שמישל צודק, אני צריכה שיוציאו אותי מהתדמית של המפונקת שלא מסתפקת בכסף שלה אלא נדבקת לאחד הישראלים הכי עשירים בעולם.
"תפסיקי להילחץ," שמעתי את רותם מאחוריי. "יהיה בסדר."
הסתכלתי עליו דרך המראה, הוא חייך אליי את החיוך היפה הזה שלו.
"אני פשוט לא רוצה שהם יחשבו שזה מה שהפרסום עושה לבן-אדם." אני מודה חלקית ומסתובבת אליו.
ברור שזה לא היה הדבר היחיד שאני לא רוצה.
"אבישג הפרסום לא עשה לך כלום, ובתור אחד שמכיר אותך לפני אני יודע על מה אני מדבר." הוא מנסה להרגיע אותי אבל זה רק יותר מלחיץ. "תראי להם את אבישג שאני אוהב."
אני מחייכת והוא מתקדם אליי, שם את ידיו על אגני ואני שמה את ידיי על צווארו.
"את אוהב אותי תותי?" אני מחייכת את החיוך הזה שמגיע רגע לפני הצחוק.
אני כל כך אוהבת אותו, הוא יודע תמיד להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון.
"את בסדר," הוא צוחק ואני לוקחת את ידו ומרביצה לה.
"יותר מבסדר," הוא עדיין מחייך וזה נראה שמה שאני עושה בידו אפילו לא מזיז לו.
"הכי בסדר." ממלמל ושומט את ידו משתי ידיי, מניח אותה על הלחי שלי ומקרב אותי לנשיקה ארוכה ומלאת תשוקה.
"אני אאחר." אני עוצרת לרגע אבל רותם מיד מושך אותי בחזרה.
איך אני יכולה להתנגד לשפתיים האלה אלוהים?
אני מרגישה את חיוכו עולה על שפתיו תוך כדי וזה מזכיר לי שעוד כמה שניות אני באמת אאחר.
"דיי מעצבן אחד." אני מתנתקת ממנו באיטיות ודוחפת אותו ממני, צוחקת.
אני מסתובבת ומסתכלת שוב על המראה, ואז אני רואה ידיים עוטפות את הבטן שלי ואת ראשו מונח על כתפי.
"אתה דבק היום." אני אומרת ומחייכת.
"בזמן האחרון אין לך זמן אליי." הוא עושה פרצוף עצוב.
"צריך שמישהו יביא כסף לבית הזה, לא?" אני צוחקת ומסתובבת אליו.
"צריך שמישהו יביא אהבה לבית הזה, לא?" הוא מתקן אותי וקובר את ראשו בצווארי. "באמת אבישג, אני מרגיש מנוצל." הוא צוחק ואני מרגישה את נשימותיו על עורי שגורמות לי לצמרמורת.
"אבל תותי, אני מאחרת." אני מזכירה לו שוב ולאט לאט הוא משתחרר ממני. "מבטיחה לך שכשאני אחזור תקבל כמה אהבה שאתה רוצה."
"אז תחזרי מהר, כן?" הוא צוחק ואני מהנהנת.
אני יוצאת מחדר האמבטיה, מביטה בעצמי שוב במראה הגדולה שבחדר השינה שלנו ויוצאת אל המטבח, לוקחת את המפתחות לרכב ואת התיק השחור והקבוע שלי ויוצאת מהבית.
אני יושבת בכיסא הנהג שבג'יפ השחור ומוציאה את ההזמנה מהתיק. אני עוד לא מבינה איך מישל הצליחה לשכנע אותי לעשות את זה.
אני מקלידה בג'י-פי-אס את הכתובת ומתחילה לנסוע לכיוון.
אני מגיעה מהר… למען האמת ממש מהר.
הרחוב עמוס מכוניות אך עדיין יש כמה חניות פנויות, אני מחנה את הרכב ולפני שאני פותחת את הדלת ויוצאת ממנו, אני לוקחת נשימה ארוכה ועמוקה.
בבקשה שאני לא אשתגע.
אני פותחת את הדלת ויוצאת ממנה, סוגרת אותה מאחוריי ונועלת את הרכב.
אלוהים יודע כמה אני מפחדת.
אני מקישה בזהירות על הדלת ופותחת לי אישה ששיערה שחור ועינייה חומות וגדולות, היא מחזיקה בידייה תינוקת יפייפיה שדומה לה ומבטה מופתע כאילו היא זיהתה אותי אבל אני עוד לא הצלחתי להבין מי היא.
"אבישג ביטון," אני מחייכת ומושיטה לה את ידי.
"אני יודעת בדיוק מי את." היא אומרת ונותנת לי לעבור, בלי שום מילה נוספת.
אני עוברת אותה לתוך הבית ומנסה להבין מי זאת, אני מסתובבת בשביל להמשיך לדבר איתה אך היא כבר לא נמצאת שם.
אני מסתכלת מסביבי, המון אנשים נמצאים שם. כולם גדלו והשתנו מאוד כך שאני לא מצליחה לזהות כמעט אף אחד, עד שהוא נכנס.
הוא נשאר בדיוק כמו שאני זוכרת אותו, כשזיפים קטנים מכסים את לחיו, והשפתיים האדומות שלו מחייכות את החיוך הזה שלו לכל אחד, העיניים הירוקות שבוהקות כמו תמיד והוא… פשוט הוא.
אריאל.

"תראו מי פה." אני שומעת מאחוריי ומסתובבת.
איתמר עומד שם. הוא יותר גבוה, יותר בוגר. ולא ממש ציפיתי שהוא יזכור אותי אחרי השנה האחרונה בתיכון. לצידו עומדת בחורה שפחות או יותר בגובה שלי, היא בלונדינית ועינייה כחולות וכמעט שקופות.
"היי," אני הולכת עד אליו ומחבקת אותו.
"תכירי את אישתי," הוא מחייך אליי ומציג את הבחורה הבלונדינית בפניי. "סיוון."
"נעים מאוד," אני מחייכת ולוחצת את ידה.
"נו ספרי, את כמעט כל יום ברכילות." הוא צוחק ודוחף אותי בקטנה.
אני לא אוהבת לספר על החיים שלי, זה נשמע לי כאילו אני משוויצה כשאני מספרת על זה שאני זמרת מצליחה שמצאה את אהבת חייה ועוד מעט עומדת להתחתן… כאילו החיים שלי הם איזה אגדה שכל אחד היה רוצה לחיות במקומי.
"מאמי אני הולכת רגע לשירותים." סיוון עוצרת את שיחתנו, איתמר מהנהן והיא הולכת.
"עזוב אותי ממני, ספר עלייך." אני מחייכת אליו ומנסה להעביר נושא.
"הכרתי אותה בצבא, היא הייתה המכ"ית שלי. השאר זה היסטוריה." הוא מסביר ואני רק מהנהנת.
הלוואי ואני יכולתי לספר בכזאת פתיחות על חיי האהבה שלי… הם פשוט יותר מדי מסובכים.
"התחתנו אחרי ארבע שנים, ועכשיו אני עומד להיות אבא." הוא מחייך חיוך נבוך ומשפיל את מבטו.
"אבא?" אני מופתעת, בחיים לא דימיינתי אותו בתור אבא. "איתמר זה מדהים! מזל טוב!" אני מתקרבת ושוב פעם מחבקת אותו.
"מה איתך?" הוא שואל ונשען על הקיר, מסתכל עליי. "שמעתי עלייך הרבה מהתקשורת."
מכאן אין כבר לאן לברוח.
"אחרי הצבא נסעתי ללמוד בח"ול, וכשחזרתי הוצאתי את האלבום הראשון שלי שדיי הצליח." אני מחייכת חיוך נבוך.
"תמיד ידעתי שזה מה שיצא ממך." הוא צוחק. "נשארת עם אריאל?"
ברגע שהוא אומר את השם שלו הלב שלי כאילו נפל על הרצפה והתנפץ.
אנ מנידה בראשי לאט לאט אבל בראשי רצה תמונה אחרת… היום הזה שעזבתי אותו, שהייתי מרוכזת מדיי בעצמי ולא ידעתי מה אני עושה. הימים אחרי שהייתי שבורה ולא הפסקתי לבכות כי הכל קרה באשמתי. התמונה הזאת נשארת תלויה מול העיניים שלי… מחכה שאני אשנה אותה.
"אבל אני עומדת להתחתן." אני בולעת את הרוק שהצטבר בגרוני ומרימה את היד למולו.
הוא תופס בידי ומסתכל על היהלום היוקרתי שמונח שם על הטבעת.
"ואו." הוא מנהר את ראשו בבלבול, אם הייתי במקומו הייתי מגיבה בדיוק ככה.
"כן," אני מודה בזהירות ושומטת את ידי מידו.
הוא מרים את ראשו אליי ומתרכז בנקודה מאחוריי, אני מסתובבת ומסתכלת לאן שהוא מסתכל… אריאל עומד שם.
נו בטח.
הוא מתקדם אלינו במהירות ועוד לפני שאני מספיקה לקלוט מה קורה הוא פותח את פיו ואומר ביובש- "אני חושב שמגיע לך מזל טוב?"