שאלה של זמן

החנקתי צחקוק והמשכתי בטון רציני, "אנחנו לא יכולים לעשות את זה. זו החברה הכי טובה שלי, אוון."
"נכון, אבל בשבילי היא כבר שייכת לעבר," הוא השיב מצד השני של הטלפון. "זה לא שאני בוגד בה או משהו. זו החלטה שלי."
נדתי בראשי והתהלכתי אנה ואנה בחדרי. "אי אפשר אוון. פשוט אי אפשר. אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות את זה. היא תפגע, בייחוד ממני. וחוץ מזה,היא תחשוב שנפרדת ממנה בגללי, הרי רק לפני שבוע-"
"כי באמת נפרדתי ממנה בגללך," אמר בגלוי והייתה שתיקה מתוחה בין שנינו למשך כמה דקות. "לא יכולתי עוד להמשיך להעמיד פנים שאני רוצה אותה, כשאני בעצם רוצה מישהי אחרת. אולי בהתחלה היא תיפגע, אבל היא תבין בסופו של דבר."
"היא לא תבין. אני מכירה אותה כבר כמעט עשר שנים. ואתה יודע מניסיונך האישי עד כמה שהיא רגשנית ויכולה לבכות על שטויות או להיפגע במהירות ממישהו."
הוא נאנח. לא אנחה כבדה, אלא נעימה ועדינה. "אז מה את אומרת לי? שאנחנו הולכים להיפרד?"
"מה פתאום!" נעמדתי במקומי. "זה רק שבינתיים נהיה בפרופיל נמוך, בעיקר ליד לוסיה; זה עד שהיא תמשיך הלאה מהפרידה שלכם. היא שבורה כרגע."
"את לא יודעת עד כמה אני רוצה לנשק אותך כרגע, אפריל," פלט ונתתי לעצמי לחייך למשך כמה שניות. ידעתי שזה נורא מצידי, שבשבועיים האחרונים של הזוגיות בינו לבין החברה הכי טובה שלי הוא שם עליי עין וחיזר אחרי בחשאי, ועכשיו אני מתחילה לפתח אליו משהו ואנחנו רוצים להיות יחד. אבל מה עוד יכולתי לעשות? לא יכולתי להתנתק ממנו ולו לרגע אחד. הייתי צריכה להחזיק את עצמי לא לצאת אל הבית שלו ולהישאר שם, חבוקה בזרועותיו, לנצח.
"תהיה בשקט," לחשתי לו וסגרתי אחרי את דלת חדרי. "אני לא רוצה שאנשים פה ידעו, גם לא אצלך בבית."
"אני לבד," אמר, מנסה לרמוז לי אך אני ביטלתי זאת במוחי וכך גם אמרתי לו. "עכשיו את סתם פחדנית."
"אני לא," מחיתי. "אני פשוט… המצב קשה עכשיו אוון, וכרגע אני לא יכולה לעשות את זה."
"פחדנית," לעג לי ויכולתי לשמוע אותו מחייך בממזריות. הוא אהב להציק לי.
"אוון, מצטערת, אבל אני לא יכולה," אמרתי. "ואני הולכת לנתק עכשיו ולהכין שיעורי בית." לא רציתי לנתק אך זו הייתה האפשרות האחרונה שלי לפני שאני לא אשלוט בעצמי. רציתי כל כך להיות איתו.
"עכשיו את סתם הורסת שמחות."
"ביי-ביי אוון."
"ושתדעי לך שמחר את תשלמי על זה."
"אוון," אמרתי, מנסה לא להתפוצץ מצחוק. "אתה מאיים שחבל על הזמן והלוואי שהייתי יכולה להמשיך את השיחה הזאת. נדבר מחר."
וניתקתי. נתתי לעצמי ליפול על המיטה עם גבי ובהיתי בתקרה במשך כחצי שעה, מנסה להבין לאן העניינים הסתבכו. ידעתי שאני רק מסכנת את היחסים שלי עם לוסיה, ושהיא לעולם לא תבין. רציתי שהיא תדע שאין לי כל שליטה על כך, ושאני מצטערת אם היא תיפגע מכך.
אך לא דעתי שזה יגיע כל כך מהר.

"מישהו יראה אותנו כאן," לחשתי ועברה בי צמרמורת כאשר אוון העביר את אצבעותיו על שקע צווארי. היינו בכיתת לימוד ריקה, אחרי הלימודים. בית הספר עדיין לא התרוקן- לא משהו שהפריע לאוון למשוך אותי אליו ולגרום לנו כמעט להיחשף.
"תפסיקי את והפרנויות שלך," אמר ורפרף על שפתיי. "אנחנו כאן לבד, באמצע בית ספר ריק. ואין כל סבירות שמישהו יהיה כאן אחרי הלימודים מרצונו."
"אתה לא יודע," אמרתי, מושכת אותו לנשיקה קצרה. "מה אם מישהו נשאר לריתוק?"
"אז הוא יישב בכיתה שבה הוא אמור להיות בריתוק."
"ומה אם מישהו…" הוא השתיק אותי על ידי נשיקה סוערת שגרמה לי לשכוח מכל מה שרציתי לומר לו. אם רק היינו יכולים לעשות זאת בפומבי, מבלי להישאר בפרופיל נמוך ובסודיות בפני לוסיה, הייתי מרגישה עם זה טוב יותר. ברגע זה כל מה שהרגשתי היו הלמות לב נמרצות וחוסר תחושה בידיים מרוב שפחדתי שמישהו פתאום יפתח את הדלת ויראה אותנו ככה.
שפתינו התנתקו. "עכשיו אפשר לחזור לדבר על נושאים יותר מהנים?"
"בסדר, אם אתה רוצה," אמרתי וגלגלתי את עיניי בכוונה. התיישבתי על אחד השולחנות, והוא נעמד מולי, אוחז בי בזרועותיו. יכולתי להריח את ריחו העדין של הבושם ששם על עצמו, ולהרגיש כל שריר ושריר בזרועותיו ובפלג גבו העליון. שיערו הבלונדיני נפל על פניו ברכות, ועיניו הירוקות התמקדו רק בדבר אחד- אני.
"אנחנו נלך בסוף החודש הזה לנשף יחד או לא?" שאל ונישק בין גבותיי. נדתי בראשי. "אני חושב שזה יהיה מספיק זמן ללוסיה להתגבר עלינו. חוץ מזה שזאת לא הייתה זוגיות מי יודע מה."
"אמרנו שנעביר נושא לא?"
"מצטער," אמר, חושף את שיניו הלבנות ומנשק אותי שוב. ברגע הזה, הדלת נפתחה לרווחה ואור המסדרון האיר עליי וסנוור אותי. כשהתנתקתי במהירות מאוון וסוככתי על עיניי, ליבי החסיר פעימה. לוסיה עמדה שם ועיניה פעורות לרווחה.
"אוון? אפריל? מה… מה לעזאזל קורה פה?!" שאלה לאחר שניות ספורות, בהבעה זעופה על פניה.
"לוסיה, א-אני יכולה להסביר," אמרתי. התחלתי לגמגם והבנתי שמצבי לא טוב. אני גרועה בלהיכנס לדרמות כאלה. במיוחד אם זה כולל את החברה הכי טובה שלי. "זה באמת ש…"
"כמה זמן זה ככה?" תבעה לדעת, מבלי לקבל הסברים מפורשים מאיתנו.
"מאז שנפרדנו," אוון השיב, מכניס את ידיו לכיסים ומביט ישירות בפניה של לוסיה.
"זה היה עוד כש…?" היא לא סיימה את משפטה, וכמובן שרצתה תשובה כנה, אך לא יכולתי לומר לה מה באמת קרה.
"לא, לוסיה," אמרתי וקפצתי אל הרצפה. התקרבתי אליה אך היא התרחקה מהכניסה. "בבקשה תקשיבי."
"אני לא רוצה לשמוע אותך בכלל. אין לך זכות לדבר איתי אחרי שחשבתי שאת בצד שלי. אני בכיתי אצלך ופרקתי עלייך הכל כי את החברה הכי טובה שלי, וזה מה שאת מחזירה לי?! את יוצאת עם האקס שלי?!"
דמעות הצטברו בעיניי. ידעתי שזה יהיה אסון. פשוט ידעתי. "אני מצטערת," אמרתי. השפלתי את ראשי והרגשתי את אוון עומד לצידי ומניח את ידו על כתפי.
"ואתה לא מתבייש לעצמך? מיד אחרי שנפרדנו הלכת אל החברה הכי טובה שלי?" פנתה אל אוון ושמעתי אותה סוטרת לו על הלחי בחוזקה. הרמתי את ראשי והעברתי את מבטי מלוסיה הזועמת והכאובה אל אוון, חסר כל רגש על פניו, עם אדמומיות על הלחי השמאלית שלו.
"הייתי עושה את זה גם לך אם לא היית יותר מידי חשובה לי. או ככה חשבתי שאת," אמרה ומעיניה נשלחו גיצים. "את חברה בוגדנית ומגעילה. סמכתי עלייך בעיניים עצומות ולא חשבתי שאת תעשי לי משהו כזה אי פעם. כנראה שהחברות שלנו הייתה סתם בשבילך."
"לא זה לא לוסיה. את לא מוכנה להקשיב לי, אז אני לא יכולה להסביר לך."
"ולמה אני אקשיב? לזיבולי שכל שתאלתרי? ראיתי אתכם מתנשקים שבוע אחרי הפרידה שלנו, וזה הספיק לי. עברת את הגבול האדום מצידי," אמרה קולה שקט ומתון. ידעתי- ושמעתי- שהיא עומדת להישבר, אך היא לא רוצה לעשות זאת בפנינו. "לכו לעזאזל," סיננה ורצה בסערה.
חזרתי להביט באוון באומללות ולא יכולתי לשאת זאת עוד. התייפחתי בעודו חובק אותי בזרועותיו ולא מרפה ממני לרגע.
איבדתי את החברה הכי טובה שלי, ואיבדתי גם את עצמי.