שוב זה קורה.

שניהם אוחזים יד ביד, מסתכלים על השמש השוקעת בים.
כל אחד מביט על השמש היפה ולא מסתכל על ידו.
לאחר שהשמש נעלמת והירח מתחיל לצוץ, שניהם מחבקים אחד את השני בשמחה.
לדעתם הם מרגישים משהו חדש לגמרי. שלא קורה כל הזמן.
הם מביטים בשמיים המתחילים לכהות ומרגישים כאילו עבר שלב.
הם מתחבקים כאילו לא יראו אחד את השני יותר, מציפים את עצמם בנשיקות.
דמעה יורדת מעיניהם מהמחשבה שלא יראו אחד את השני.
הים מתחיל להתקרב לרגליהם והחול מתחיל להתקרר.
הם יושבים בחול עוד כמה דקות, חושבים המון מחשבות.
החיוך שלהם יורד כשהם רואים שזה הזמן להיפרד.
הם מביטים אחד על השני במבוכה. בלי מילים.
הם מתחבקים שוב, מציפים את עצמם בנשיקות שוב והפעם, מנופפים לשלום.
קשה להם להיפרד, עדיין מבטה היה עליו ומבטו היה עלייה.
הם לא הפסיקו להסתכל אחד על השני.
הם התחילו לצעוד אחורנית, עוד צעד ועוד צעד.
עד שהיו במרחק של אי אפשרות נגיעה.
הם נופפו אחד לשני בכאב, בעצב.
הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניהם, הם הרגישו שלא יראו אחד את השני יותר.
אבל זה לא נכון.
יום עבר והם נפגשו שוב בים. לא השחילו מילה מפיהם ולטשו מבטים אחד על השני.
התחבקו מדי פעם והתנשקו לפעמיים.
הם הביטו בשמש המתחילה לרדת, הדמעות ירדו יחדיו.
ואותו דבר מתחיל שוב. הם לא מסוגלים להיפרד אחד מהשני.
ככה קורה כל יום, הם נפגשים אבל לא מסוגלים להיות לבד כשישנים.
זה הסיפור של הזוג, שכבר המון זמן לא השחיל מילה מפיו.
כל יום, הם נפגשו בחוף הים, לא מדברים. רק מתחבקים ומתנשקים.
זה הכול.