"שוב רצית לחזור אליי כי שם כבר קר לך.." עונה 2 פרק 16+17

"ייאלה חברה תתעודדי הולך להיות לנו סופ"ש מטורףף" אמרה מעיין בחיוך
"כןן" אמרתי גם שמחה
"מעיין תיזהרייי" צעקתי לה ו…. הרגשתי רטיבות מהראש שמתי יד וראיתי אדום לא הבנתי מה קורה,שמעתי סירנות אנשים צועקים והתחלתי לראות שחור זהו זה הדבר האחרון שראיתי…

"אחותיי אני מתכננתת תעוררי" שמעתי את אותו משפט בפעם המאה חוזר על עצמו..
"קים בבקשה תתני סימן משהו אני לא יכול ככה יותר" שמעתי עוד קול של מישהו .
"קים תתעוררי אני צריך אותך" שמעתי עוד קול של מישהו הקול שלו היה כל כך טוב כל כך מוכר התעצמתי לפקוח את העיניים אבל לא הצלחתי ניסיתי לתת סימן שאני פה אבל לא הצלחתי..
הרגשתי שמישהו מחזיק לי את היד חייבתי את עצמי מכל הכוח שיש לי לתת סימן, אחרי מאמץ גדול הצלחתי סוף סוף ללחוץ לאותו בנאדם את היד..
"היא לחצה לי את היד" שמעתי אותו אומר,ושוב זה אותו קול מוכר..
שמעתי רעש של הרבה אנשים בחדר לא הבנתי בכלל מה קורה…ניסיתי לפקוח עיניים לראות מה קורה ועל מה כל המהומה אבל לא הצלחתי..
אחרי כמה פעמים הצלחתי לפקוח עיניים,פקחתי עיניים וישר אור לבן סינוור אותי ועצמתי אותן שוב.
"דוקטור היא התעוררה" שמעתי מישהו צועק..
פקחתי שוב עיינים והפעם לא עצמתי חזרה ניסיתי להתרגל לאור ואחרי כמה זמן התרגלתי..הסתכלתי סביב וראיתי הרבה אנשים בחדר מסתכלים אלי מוזר..
"איפה אני?" שאלתי לא מבינה
"בבית חולים חמודה עברת תאונה" ענתה לי אישה ניראת בשנות ה 35 לחייה..
"ומי אתם?" שאלתי לא מבינה מסתכלת על כולם בחדר..מנסה להיזכר אבל לא מצליחה לזהות אף אחד מהם..
"מזאת אומרת מי אנחנו את לא זוכרת?" שאל מישהו,הוא היה ניראה בן 19 הוא הסתכל אלי במבט כל כך עצוב..
"אנחנו מכירים?" שאלתי והסתכלתי על כולם..
"טוב אני צריך לעשות לה בדיקות,תיצאו מהחדר" אמר מישהו עם חלוק לבן וכולם יצאו מהחדר..
"שלום קים אני הרופא שלך,אני יעשה לך עכשיו כמה בדיקות ואז ישאל אותך שאלות" אמר..
הוא עשה לי בדיקות ואז התחיל לשאול שאלות..
"איך קוראים לך?"שאל,את זה דווקא ידעתי..
"קים רומרו" אמרתי
"יש לך אחים?" שאל,ניסיתי להיזכר בכל כוחי אבל ללא הצלחה..
"לא יודעת" עניתי..
"באיזה שנה אנחנו?" שאל
"2014" עניתי
"זיהית מישהו מהאנשים שהיו לפני כן בחדר?" שאל,הפרצופים שלהם היו כל כך מוכרים לי אבל זיהיתי אף אחד מהם..
"לא" עניתי
"טוב קים לפי מה שאני רואה את לוקה בשיכחון חלקי" אמר ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
"מזאת אומרת?" שאלתי לא מבינה..
"זאת אומרת שאת זוכרת רק חלק מהחיים שלך,את זוכרת את השם שלך אבל לא את האנשים שראית" הסביר לי..
"רגע אבל אני יזכר מתישהו?" שאלתי מפחדת לשמוע את התשובה..
"כן,אבל זה יכול להיות היום,מחר בעוד שבוע עוד חודש ואפילו בעוד שנה" אמר,לא ידעתי אם לשמוח כי אני כן יזכר או להיות עצובה שלא ידוע מתי..
"טוב תודה דוקטור" אמרתי והוא חייך ויצא..
אחרי כמה דקות ראיתי 2 מהאנשים שהיו בחדר ליפני נכנסים שוב..
"מתוקה שליי איך את מרגישה?" שאלה האישה שאמרה שעברתי תאונה..
"בסדר מי את?" שאלתי וראיתי שזה כאב לה..
"קים זאת אמא שלך וזה אבא שלך" אמר הרופא..משהו בתת מודע שלי אמר לי שאני יודעת מי אלו..ניסתי להיזכר הסתכלתי עליהם בלי להוריד אתה עיניים..
"ג'סיקה ומייקל" אמרתי בחיוך והסתכלתי עליהם..
"מה?אבל איך?" שאל אבא שלי מופתע..
"אמרתי לכם ישלה שיכחת זיכרון חלקית,עם הזמן היא ניזכרת" אמר הרופא ואמא שלי ישר קפצה משמחה וחיבקה אותי חזק וכך גם אבא..
"חמודה שלי את צריכה משהו?" שאל אבא
"לא זה בסדר אתם יכולים ללכת" אמרתי בחיוך
"טוב מתוקה אנחנו נלך הביתה ,אבל מעיין כריס ועידן נישארים איתך פה" אמרה והם יצאו מהחדר..