שונאת אותך?! פרק 47 -אנשיייםםם פאקינג פרק אחרון ! :((

~נקודת מבטה של מיילי~
עבר שבוע, הארגזים כבר מוכנים.. הכל כבר מוכן.
אני וליאו כל השבוע היינו ביחד. לא נפרדנו לדקה. ניצלנו כל שנייה.
אני לא מאמינה שאני באמת עוזבת…
לא לראות את ליאו יותר. זה קשה.
קצת מוזר לי שעד לא מזמן שנאתי אותו, ושהוא רק הציק לי ולא הניח לי לרגע.
אני זוכרת שהתחלתי להתאהב בו..ואז, כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי..חלום, פשוט חלום.
אז לפעמים אנחנו רבים, ולפעמים אנחנו דביקים, אבל הוא אף פעם לא שוכח להזכיר לי עד כמה הוא אוהב אותי.
מצחיק אותי שבאמצע ריב שלנו הוא יכול להתחיל סתם ככה לצחוק ולהגיד לי שיפה לי אדום, ואז אני מתחילה עוד יותר להיות אדומה ולצחוק כמו מטומטמת איתו [ואני רצינית, זה קרה אתמול]
אני אתגעגע לתקופה הקצרה שהייתה לנו ביחד.
למה הכל אצלי חייב להיות מסובך???
מייק כבר עזב, אתמול.. את השותפה שלו כבר הכרתי, היא חמודה ויש לי הרגשה שיש בניהם משהו…
למרות שהלימודים עדיין לא נגמרו, אמא שלי החליטה שאנחנו עוברות היום.
המצב מסובך, הפסקתי לעבוד בקפה, מה שכנראה עלה לי ביוקר..למרות שלא ניראה לי שאם הייתי מקבלת את עוד משכורת זה היה עוזר לנו במשהו.
ישבתי בחדר שלי, עוד דמעה חמקה ממני. נמאס לי. כל השבוע הזה אני בוכה.
דפיקה נשמעה מדלת חדרי.
"כן?" אמרתי וניגבתי את הדמעה הבודדה .
"היי" נכנסה דייאנה בשקט.
לא לראות את דייאנה…התפרצתי בבכי.
היא רצה לחבק אותי.
"תשמעי.." התחילה להגיד אבל..גם היא התחילה לבכות.
"מה אני אעשה פה בלעדייך?" שאלה בוכה.
"מה אני אעשה בלעדייך ??" שאלתי בחזרה.
"הכל יהיה בסדר, אל תדאגי" חייכה חיוך קטן.
"שום דבר לא יהיה בסדר דייאנה, אני לא רוצה לעזוב" אמרתי לה בוכה.
"אני צריכה ללכת עכשיו" אמרה וקמה.
"ללכת? דייאנה את רצינית?" שאלתי אותה.
"אני מצטערת מיילי, אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה, דרך אגב, מזל טוב" אמרה ויצאה במהירות מחדרי.
אני לא מאמינה! היא נוטשת אותי ככה, עדיין לא עזבתי והיא כבר נוטשת אותי..
ועוד מזל טוב היא אומרת לי? על מה בדיוק על זה שאני עוזבת??
מה יש לה????
יצאתי מחדרי, מנסה להירגע, אני יודעת שאף אחד לא אשם בזה. אני יודעת שאין לנו ברירה .. אין לנו כסף להמשיך לגור כאן.
אנחנו בטח הולכים לגור בדירה צפופה בניו-ג'רזי.
לא לראות עוד פרצופים מוכרים..ניו ג'רזי זה כזה רחוקק.אוףףףף!
ראיתי שכבר אין הרבה ארגזים בבית.
"אמא?" שאלתי.
"מה חומד?" שאלה והתקדמה אליי.
"מה? לא עוזבים?" שאלתי עם קצת תקווה כשראיתי שחצי מהארגזים נעלמו. אוליי היא פירקה אותם ולא עוזבים?
"עוזבים, הארגזים על המשאית הובלה" אמרה.
"אוף" מלמלתי והתקדמתי לעבר המטבח.
"את יודעת שאני לא אשמה, נכון?" שאלה.
"אני יודעת, פשוט..קשה לי" אמרתי.
היא הנהנה בשקט וראיתי חיוך קטן חומק ממנה, לא ממש הצלחתי לפענח אותו.
לקחתי לי מיץ תפוזים, כל הרהיטים נשארו אותו דבר, ארזנו רק דברים חשובים כמו בגדים ונעליים, ספרים, מוצרי שיער ודברים כאלה…
ישבתי חצי שעה במחשב, לא נכנסתי לפייסבוק.. לא היה לי כוח לראות את כל התגובות של כולם.
"מיילי, צריך ללכת" אמרה אימי.
"אני באה" אמרתי, סגרתי את הלפטופ וקמתי.
יצאתי ונכנסתי לאוטו..
"מוכנה?" שאלה.
"כן.. אני מניחה שכן" אמרתי.
אז זהו..נמל תעופה ו..ניו ג'רזי.
"לאן את נוסעת?" שאלתי אותה כשהיא פנתה מהכביש הראשי.
"את לא רוצה להיפרד מליאו לפני שאת נוסעת?" שאלה.
זה יהיה קשה..
הנהנתי בשקט.
אני-לא-רוצה-לעבור!
יצאתי מהאוטו, פותחת את השער הגדול..
דפקתי על הדלת הגדולה.
"רגע" שמעתי את קולו של ליאו. לא לשמוע את הקול שלו זה פשוט מחדל..
הוא פתח את הדלת.
ראיתי שחור, ואז..הכל התבהר, אורות,בלונים,סרטים ו…כולם..
כולם היו שם, המשפחה, החברים, מייק…דייאנה..ליאו.
"מה?" שאלתי לא מבינה.
"מזל טוב" אמרו כולם.
"בת שבע עשרה הקטנה שלי" מלמל ליאו ובשניות הייתי מורמת על ידיו.
"מה??" צחקתי.
פאק, אני כזאת מפגרת, מרוב הלחץ שכחתי ש…היום יש לי יומולדת.
"אני אוהב אותך" אמר ליאו ונישק אותי.
אמרתי שלום לכולם, זה היה מושלם, פשוט מושלם!
כולם אכלו אבל אני..עדיין מחשבות.
עם כל זה שיומולדת הייתה הדבר הכי מושלם בעולם.. אני עדיין עוזבת.
"מה קרה?" שאל ליאו וניגש אליי.
כולם הביטו בנו.
"זה מושלם.. יומולדת.. אבל גם מסיבת פרידה, אני עדיין עוזבת אתה יודע.." אמרתי בעצב.
ליאו צחק.
"המקום היחידי שאת עוברת אליו זה לחדר שלידי" אמר בחיוך.
"מה?" צחקתי, לפעמים אני לא מבינה מה הוא רוצה.
"מה? באמת חשבת שאני אתן לך לעזוב אותי כלכך מהר?" צחק וכולם איתו.
"רגע.. מה זה אומר?" שאלתי בחיוך.
"אני וטרה דיברנו על זה, יש להם מספיק מקום כאן ו..כניראה שלא צריך ללכת כלכך רחוק…" התפרצה איתי.
"אתם רציניים? אנחנו עוברים לגור כאן?" שאלתי מתפקעת מצחוק.
"בדיוק" אמר ליאו בחיוך.
חיבקתי אותו חזק.
אני לא מאמינה שזה קורה… זה באמת קורה..
הבטתי בכולם, חיוכים מכל עבר, חיבוקים חמים, נשיקות מעודדות.
"אעאעאעאעאעא" קפצה עליי דייאנה בחיבוק כולה צורחת,
"את לא נורמליתתתת" צעקתי עלייה.
"אני לא נורמלית , אבל מישהייי כאן נשארת!!" צעקה גם עם חיוך מרוח על הפנים.
"רגע..אז ידעת מכל זה??" שאלתי.
היא צחקה.."כולם ידעו, נכון שאני שחקנית טובה?" שאלה
"מפגרת חשבתי שאת באמת בוכה" אמרתי ונתתי לה מכה קטנה.
"אם באמת היית עוזבת כן הייתי בוכה" אמרה.
"עכשיו הבנתי לאן ברחת לי" אמרתי צוחקת
היא משכה בכתפייה, ואז צחקה.
הכל נגמר, כולם כבר הלכו…אז..החיים שלי בכל זאת לא כאלה גרועים.
ישבתי עם ליאו בחדר, בחדר שלי..מצחיק אותי להגיד את זה, כי עד עכשיו זה היה חדר האורחים של ליאו.
"אז..מתרגשת?" שאל וחיבק אותי.
"עד הפרידה הבאה" אמרתי ונשכבתי על חזהו.
"שום פרידה הבאה לא תהייה" אמר קצת בכעס.
צחקתי קצת "האוניברסיטה שלך.." אמרתי.
"אהה.. לא סיפרתי לך??" שאל.
"מה לא סיפרת לי?" שאלתי מתרוממת מחזהו.
"אני לא הולך לאוניברסיטה, קיבלתי הרבה הצעות עבודה לשנה הבאה ואלה עבודות דיי מבטיחות.. אז החלטתי לקחת אחת מהן" אמר.
"מה?? ולא אמרת לי כלום?" שאלתי כולי מחוייכת.
"את לא חייבת לדעת כל דבר" אמר אבל אז צחק.
"אוחח אני שונאת אותך" נאנחתי ונשכבתי על חזהו בחזרה.
"שונאת אותי?" שאל בהתחכמות.
"שונאת אותך?!" שאלתי.
"כן, זה מה שאמרת" אישר.
צחקתי.
"נראלי שהתכוונתי ל..אוהבת אותך?!" אמרתי צוחקת.
"אם עוד פעם אחת תוסיפי למילים האלה סימן שאלה אני אהרוג אותך" אמר ורכן אליי.
"מה אתה אומר?" שאלה.
"אומר?!" שאל.
צחקתי קצת. ואז..הוא נישק אותי.
עצמתי עיניים, אני אוהבת אותו, ואמשיך לאהוב לא משנה מה יקרה.
"אני אוהב אותך מיילי" מלמל.
"אני אוהבת אותך ליאו" אמרתי ונישקתי אותו..
החיים שלי…מושלמים.