שונה?

בסוף אני אותה אחת
עם אותה רגישות
אותו כאב שבלב
אותן תחושות שחוזרות והולכות
למדתי להשתלט על עצמי
אנשים חושבים שהשתנתי
אך אני אותה אחת
עם הלב הכבד
הכאוב
יש ימים שאני לא רוצה לקום
רוצה להשאיר את כל מה שבניתי מאחורה
לחזור לספת הדמעות
ולבכות על עצמי
לבכות על כל מה שקרה
אני נזכרת בי
שם
נזכרת בשבריריות
בחומות
בכאב
שלא נפסק לרגע
לסלע הענק שעוטף אותי
לגופה שלנו
רצון לגמור את הכל וללכת
אי רצון להאמין שיהיה טוב
אי רצון בכלל לפקוח את העיניים
והינה אני אחרי כמעט שנתיים
יושבת באותו בית קפה
לרגע מתחברת אליה
אלי
מתחברת שוב מזכירה לעצמי את מי שהייתי
נותנת להכל ללטף אותי ולגעת בי
לשבור אותי מעט
לצבוע אותי במעט שחור
נכון ישלי אותך
אתה הכל
ואני לא מתחרטת לרגע אחד שאני שלך
אך הימים השחורים עדיין קיימים
לפעמים גם היסודות שלי רועדות
והקולות חוזרים
כולם חושבים שאני שונה
אך אני מרגישה אותה אחת
אותה ילדה שהייתי
קורבן לאלימות נפשית
פראיירית של כולם
אך גם הגיבורה הכי גדולה של הסיפור שלי
הרצון שלי לברוח חזק
לקחת את הרכב הראשון שאני רואה ולברוח לריק
ליפול לתהום ולתת להכל להשכח
אך אני מדיימנת אותך תופס אותי
מדמיינת אותך מציל אותי בימים האלו
נהיה העוגן החדש שלי
לאט לאט
אני מבינה כשגם שאני מרגישה לבד אני לא לבד
כי אתה פה
כשהכל רועד כשהכל כואב
כשהכל לא בסדר
אתה פה
איתי ,
מחבק אותי
וגורם לי להבין
שאני לא לבד.
אולי באמת משהו השתנה בי.