שותפים-פרק 18

דניאל הביט בה.
בעיניים בורקות.במבט ששווה למות בשבילו.
נושך את שפתיו. נרגש כל כך.נואש.
"דניאל,"פנתה אליו סיוון,"אל תעשה את זה.."
"סיוון,את יודעת מה אני מרגיש כלפייך.."הוא שוב אמר בפניה.
"אני יודעת."היא ענתה,עצובה.
"כנראה,שאת לא באמת מבינה את עוצמת הרגשות שלי.."הוא אמר בעצב.
"אנחנו לא יכולים להיות ביחד.."היא אמרה בפניו,"לא כשאתה עדיין עם רווית."
"אבל,אני לא מסוגל לחיות בלעדייך.."הוא הוסיף לומר,מתחנן בפנייה שתבטח בו.
"כדאי שתלך.."היא אמרה,כשהוא מוחה לה את הדמעות.
"…אני לא מסוגל…"הוא נאנח.."לא כשיש לי פצע פעור ומדמם בלב שרק הולך וגדל עם כל התרחקות שלך ממני..למה את לא מבינה שאני מאוהב בך??..אני מאוהב בך עד עימקי נשמתי."
"זה לא קשור…"היא אמרה.."גם אני אוהבת אותך. אני כל כך דאגתי ובכיתי באותם ימים ששכבת בבית חולים מחוסר הכרה."היא אמרה בפניו.."אבל יש לך סיפור לא גמור עם רווית."
"אני לא מבין למה אנחנו צריכים ללכת סחור סחור ולהתנגח זה בזו שוב ושוב כשמדובר באהבה!"הוא קרא.."למה את לא מאמינה שאני אוהב אותך??"
"אם אתה אוהב אותי..תן לי ללכת.."היא אמרה בוכה.
"אני לא מתכוון לוותר עלייך.."הוא אמר ניסער.שקט.שתיקה ארוכה ליוותה את כל הרגע הזה.
שניהם ניסערים.
"מה אתה עושה?"היא שאלה,כשהוא כורע על ברכו,מוציא קופסא קטנה מכיסו.
דניאל לקח נשימות עמוקות.
"התינשאי לי?"הוא שאל אותה.
כשבליבו,פצע פתוח מדמם.
סיוון הביטה בו. המומה.
היא לא ידעה מה לומר לו באותם רגעים.
מביטה בפניו היפים.כשהוא מצפה לתגובה ממנה.
הלב שלו דהר על 140 קמ"ש.
סיוון הביטה בטבעת היהלום המדהימה שבקופסא.
היא הביטה בדניאל.
היא שתקה.