שטן שלא ברא האלוהים – פרק 1

"של מי הדיסק הזה?" לידור שאל והרים את הדיסק מהשולחן כתיבה שבחדרי.
"הכנתי אותו לגלי." אמרתי בשקט, בלי רצון להביט בפניו.
"מה עובר עליך?את יבשה." הוא החל עם הטון המאיים, ליבי החל להאיץ וגופי להיכנס להתקף של רעידות.
"אני עייפה נורא, רוצה נלך לישון?" שאלתי אותו, אך הוא פשוט עמד ובהה בי עם מבטו הירוק.
"אני הולך הביתה, את סתם מעפנה יבשה.
דברי איתי כשתהיי קצת רטובה." הוא ירק באוויר כאילו אין בי רגשות, כאילו אני סתם סמרטוט שאפשר לדרוך עליו.
אך בלעתי את כל המילים הדוקרניות האלו ושתקתי, כי ידעתי מה יקרה אם לא הייתי שותקת.
עוד פנס בעין או שטף דם דם שצריך להסתיר מההורים ומהחברים.
אני העדפתי לשתוק, לא רציתי שוב את הכאב הפיזי הבלתי נסבל, לא רציתי להרגיש חלשה, למרות שהמצב בו אני נמצאת עכשיו…הוא מחליש אותי יותר מכל מכה.
אך אין לי מושג איך לצאת ממנו.
נשמתי לרווחה לאחר שיצא מהחדר שלי, הרגשתי חופשייה, תחושת הסגר נעלמה, והרגשתי שאני יכולה לנשום כמו שצריך.
קמתי מין המיטה, מוציאה את הסיגריה האחרונה מהחפיסת מרלבורו לייט שקניתי אתמול.
הצצתי מבעד לחלון, בודקת שהפורד מוסטנג השחורה שלו לא חונה יותר בחנייה של ביתי ורק אז יצאתי מהחדר.
ירדתי במורד המדרגות, כשאני אוחזת בסיגריה הבודדת עם המצת ביחד, לבושה בשורט ג'נס בהיר וסוואטצ'ר של אדידס שחור כי כבר נהיה קריר בחוץ.
סופו של הקיץ הגיע והקור כבר החל להיות מורגש בלילות.
אמי ואבי ישבו על הספה בסלון וצחקו על דבר מה.
"אני יוצאת לקנות סיגריות, כבר חוזרת." הודעתי להם ומבטם הופנה אליי.
"בסדר, תשמרי על עצמך מותק." אבי אמר והנהנתי בראשי ויצאתי מהבית.
התקדמתי בשביל המוביל לכיוון שער היציאה מהבית, היה נורא קר בחוץ, יותר מהרגיל.
קולות חזקים של מוזיקת טראנס בקעו מרכב אאודי a8 שחורה, עם חלונות שחורים שחנה מחוץ לבית של הבן אדם הכי מתועב שקיים בארץ.
המשפחה הכי מתועבת, הכי מסוכנת והכי שנואה. עליי לפחות, חברות שלי אומרות שהאחים אביסרור נראים טוב, שהם גברים יותר מכל גבר שפגשו בחייהן.
אך מה יש לאהוב ברוצחים?הם אולי נראים טוב, אך יש להם אופי נוראי, הם חסרי רגש וההוכחה שהשטן קיים.
מחוץ לרכב, עמדו, סניר, ההעתק של אביו, קובי.
שיערו שחור כפחם, עיניו שחורות ואפלות, גוף הדומה לגוש שרירים ענק וקעקועים בכל חלק בידיו, גבו ובטנו ואפילו ברגליו.
על גבו מקועקע דרקון שחור, הסמל של המשפחה שלו.
המבט שלו תמיד מאיים, וחיוך מתנשא וציני שתמיד מצוייר על שפתיו המלאות.
ללא כל ספק הוא גבר מושך, אך ברגע שאני נזכרת לאן הוא שייך, הכל יורד באחת.
המוזיקה הרעידה כמעט את כל השכונה, אך מי יכול להגיד להם להנמיך?האחד שיעז ימצא את עצמו באחד הפחים מחולק לחתיכות קטנות וזעירות.
התיישבתי על הספסל שהיה צמוד לשער ביתי, עינהם ננעצו בי, כל כך חזק, כל אחד מהם נראה רוצח, מאיים ומפחיד במיוחד.
עד כדי שגמעתי את רוקי וניסיתי כמה שיותר להיבלע מבין כל המבטים הבוחנים שהם שלחו לעברי.
אך זה היה בלתי אפשרי.
הרמתי את מבטי, ניפגשת במבטו של סניר שהביט בי עם מבט רציני למדיי.
ליבי כמעט והחסיר פעימה, הוא הפחיד אותי.
ואם הוא גם אנס בנוסף לכך שהוא רוצח?
שמעתי עליו המון, הוא השתחרר מהכלא לפני חצי שנה כמעט.
הוא ישב שלוש שנים בפנים.
חזר יותר מאיים ויותר שרירי ויותר מקועקע.
שאפתי מין הסיגריה, עיניו עדיין היו נעוצות בי, זה גרם לתחושת אי נוחות בגופי, מה הוא רצה ממני?
הם החלו לצחוק, כמו חיות אך הוא נשאר רציני שזה גרם לי עוד יותר לפחד.
הוא נראה השולט מבינהם, זה שמחזיק את החבורה בשתיי ידיו המלוכלכות. הוא מלוכלך בהמון דם, דם של חפים מפשע אבל הרוב הוא של נוכלים כמעט כמוהו, כי יותר נוראי ממנו אין.
לאחר שסיימתי את הסיגריה, זרקתי אותה על הריצפה ומעכתי עם סוליית הנעל אדידס שנעלתי.
קמתי מין הספסל והתקדמתי לכיוון הקיוסק הקרוב ביותר לביתי, שם נוהגים להתנחל כל הגברים המבוגרים שאוהבים לצפות במשחקי כדורגל, או סתם לשבת עם חברים.
למרות שזהו רק קיוסק, אבל הקיוסק הוא קצת יותר איכותי משאר הקיוסקים בעיר בת ים.
אני גרה באיזור של האנשים האיכותיים, הוריי מלאים בכסף.
אבי הוא מנכל של חברה מאוד גדולה לפרסום ואמי עורכת דין.
אני לא מרבה לראות אותם בבית כי שניהם עובדים בתל אביב ולפעמים רק חוזרים כדי לבלות איתי קצת זמן.
זה לא כל כך מפריע לי, למדתי להיות עצמאית ולהסתדר לבד.
עם זאת למדתי גם לבשל, כי אני לא מתחברת לאוכל מהיר, אני לא סומכת על האוכל הזה.
לכן התחלתי ללמוד מהמתכונים שהייתי מוצאת באינטרנט וכך למדתי לבשל.
לאט לאט, מפעם לפעם יותר השתפרתי וזה גרם לי לגאווה עצמית.
"היי יוסקה, מה נשמע?" שאלתי את המוכר המבוגר שעמד מבעד לדלפק.
"בסדר מתוקה, מה שלומך?" הוא שאל וחייך חיוך רחב.
"בסקר יוסקה, אני צריכה שתי חפיסות של מרלבורו לייט בבקשה." הוא הנהן והסתובב לעבר המדף של הסיגריות ושלף שתי חפיסות ממנו.
"שישים שקלים." הוא אמר לי את המכיר והבאתי לו את הכרטיס האשראי שלי.
חיכיתי שהאשראי יעבור ולפתע גל של בושם גברי ריחף תחת נחיריי, ריח גברי וחזק.
סובבתי מעט את ראשי ופגשתי בעיניו השחורות של סניר.
הוא עמד ממש מאחוריי, עם תצפית מדוייקת לישבני והרגשתי לא בנוח עם זה.
סובבתי בחזרה את ראשי לעבר יוסקה ולקחתי מידו את האשראי.
"אין צורך לחתום." הוא אמר והביט בי עם חיוך.
"ביי יוסקה, תודה רבה." הודתי לו, שמתי בתוך שקית את שתי החפיסות ויצאתי מהקיוסק.
לא לפניי שסניר ממש קילף בדמיונו את בגדיי וראה מה מסתתר מתחת להם.
הסמקתי במעט, למרות שאני רגילה למבטים כאלו מגברים, אבל הוא היחיד שהרגשתי לא בנוח עם המבטים הללו.
הבלגתי על זה והלכתי לכיוון ביתי.
היה ממש קר, רגליי החשופות רעדו וזה הקשה עליי ללכת.
לפתע שמעתי רכב נוסע במהירות מאחוריי ועוצר בחריקה על ידי.
זזתי הצידה בבהלה והבטתי ברכב שעצר.
האאודי השחור של סניר, מה הוא רוצה ממני היום?
החלון השחור נפתח למחצה ופניו של סניר נחשפו מבעד לפתח.
"תעלי, אני גר מולך." הוא קבע, הוא לא חושב שיש לי אופציה להגיד לו לא?
"תודה רבה, אבל מתחשק לי ללכת ברגל." אמרתי לו באדישות והמשכתי ללכת ולהתעלם ממנו.
הוא עקב אחריי עם הרכב, זה הטריד אותי ומעט הפחיד אותי.
"אל תהיי תינוקת, תעלי." קולו העבה ביקש אך המשכתי להתעלם ממנו, ידעתי שזה יפוצץ אותו ויעצבן אותו אך לא התכוונתי להיות כמו כל הבנות שזורקות את עצמן לרגליו או מפחדות ממנו.
"סעמק!" הוא צעק בתוך הרכב ונסע בפול גז על הכביש הצר.
עצרתי במקומי, המהירות גרמה לרוח קרה להתנופף בפניי ולבלגן את שיערי.
"חש." מלמלתי לעצמי והמשכתי בדרכי לבית.

סיפור חדש:)