שיכורים אומרים רק אמת…(חלק ג'?)

היה צלצול, לפעמיים אני מופתעת מהטיימינג המדויק שלו!
"אני חייבת לך הסברים ואני אתן לך אותם היום!" אמרתי. "אוקי…" הוא מלמל, "יש לנו עכשיו כימיה נכון?" שאלתי והוא הנהן, שיערו הבלונדיני והמושלם שהיה מסופר קצת יותר קצר מכרה שהבליט את עצמות לחיו שהפכו את פניו ליפי שאין כמותם.
הוא נראה בדיוק כמו אותם דוגמנים סקסים שתמיד הופיעו בתמונות של חניות הבגדים הנבחרות והמפורסמות.
"אתה רוצה אולי…לעשות את העבודה ביחד?" שאלתי, הוא חשב על זה כמה שניות וחייך, "אני אשמח." הוא אמר והמשיך לחייך אלי את החצי חיוך המהפנט שלו.
"את לא צריכה ללכת לכיתה?" קול שאל, הלכתי עוד צעד קדימה, לא קרוב ולא רחוק מפרנק עמד דיויד, "שחכתי שהעבירו לנו את ביאולוגיה לשעה החמישית, יש לי עכשיו כימיה." אמרתי והוא התקרב, "אז…אני אבוא אליך בסדר?" שאלתי, הוא הנהן, מביט מבט אדיש לעבר דיויד, "נלך אלי אחרי הלימודים…" הוא מלמל, "טוב, אני באה עוד שנייה, אתה יכול ללכת." אמרתי והחיוך המהפנט שלו שוב עלה על פניו.
"מי זה?" שאל דיויד, "הילד שאני עושה איתו את העבודה בכימיה, קוראים לו פרנק והוא חדש." אמרתי, הוא בא להגיד משהו אך אני המשכתי. "ואני חייבת לעוף לכיתה אלא אם כן אתה רוצה למצוא אותי אצל המנהל." אמרתי ונשקתי נשיקה חטופה לשפתיו.
עדיין עם טעם של אלכוהול…
חייכתי אליו את החיוך הכי 'אמיתי' שלי ונשקתי שוב פעם לשפתיו, מחבקת אותו חזק ונושקת ללחיו, מצחקקת צחוק מזויף ורצה לכיתה.
"סיבה לאיחור?" שאל מייקל, המורה שלנו לכימיה. "דיויד." אמרתי ללא קול, הוא הנהן, מייקל יודע את הקשר ביני לבין דיויד, הוא יודע שהיינו זוג חצי שנה ושאנחנו הינו מאוהבים מעל כל הראש אחד בשנייה
ואני אומרת היינו כי עכשיו אני רק רוצה להתרחק ממנו כמה שאפשר!
התיישבתי ליד פרנק, מוציאה את המחברת והספר.
"אז כידוע לכם, יש עבודה לא קטנה בכימיה שיש להגישה בעוד חודש. יש מישהו שכבר יש לו בן או בת זוג לעבודה?" הוא שאל, אני ופרנק הרמנו את ידיינו בעוד כמה כמה ילדים, "ויולט?" הוא שאל, "אני ופרנק." אמרתי בחיוך. הוא נהנהן ורשם את כל מי שהצביע.

השיעור עבר כמו כל שיעור כימיה, מלא בנוסחאות מוזרות ובשאלות מפגרות. סוף סוף צלצול, אחרי שעה שלמה של סבל מתמשך.
"תגידי לי מתי את חוזרת מפרנק הזה, אני רוצה ללכת איתך לסרט." דיויד התיישב על השולחן שלי ושל פרנק מיד אחרי שיעור כימיה. "אני אחזור מאוחר, יש לנו עבודה גדולה…" אמרתי, רק רוצה להתרחק ממנו, כמה שיותר רחוק – ככה זה יהיה יותר טוב. הוא הביט בפרנק במבט חודר ונוקב.
"אתה בא לקפיטריה?" שאלתי את פרנק והוא הנהן.
"היא כבר באה. תצא." סינן דיויד לעברו, פרנק הרים גבה, יוצא מהכיתה שלנו.
דיויד תפס את ידי בחוזקה, "תגידי מה יש לך?" הוא שאל, מחזק יותר ויותר את האחיזה בידי.
"דיויד, די! אתה מכאיב לי!" יללתי, הוא סטר בחוזקה ללחיי הימנית, גורם לתחושת השרפה הנוראית להתפשט עליה.
הדמעות כבר התחילו לברוח, "די!" צרחתי.