שינוי – פרק 3

"קום כבר" שמעתי את נתנאל אומר כשכרית הוטחה אל הפרצוף שלי וצרחתי בעצבים.
"מה השעה?" שאלתי אותו וראיתי שהוא עזב את החדר,כניראה שממש מאוחר.
הסתכלתי על השעון,שמונה ואני עוד לא מוכן.
יש לי בית ספר עוד רבע שעה ובמקום להתארגן אני נישכב פה במיטה.
"שהמורה תחכה" מילמתי וחזרתי לישון,מקווה שאף אחד לא יעיר אותי.
ה'בית ספר' שלנו נמצא בהוסטל עצמו,כולה שתי כיתות מסכנות שחצי מהתלמידים מבריזים והולכים לישון.
"אחי אתה חייב להשתנות בקצב הזה תוך יום אתה בכלא" נתנאל הגיע אליי מפריע לי בחלומות הטובים שלי.
אם המציאות שלי לא זורחת,אז לפחות שהחלומות שלי יזרחו לא ככה?
קמתי כמו רובוט,מתלבש ועושה את אירגוני הבוקר.
"בוא כבר!" נתנאל הגיח מהדלת וזרק לי מהפינה של החדר את התיק שלי,שכיבכול אין בו שום ספר או מחברת אבל שיהיה..
ירדנו מהר במדרגות,מגיעים לקומה הראשונה מתנשפים ופותחים את הדלת.
החדר שלנו בקומה הרביעית,כך שיוצא כמה דקות עד שמגיעים לקומה הראשונה ועכשיו אנחנו באיחור לכן עלינו מהר.
"כן אדון איפרגן ואדון אדרי מה התירוץ שלכם?" המורה עם התחת הגדול,שאלה אותנו.
"המורה את ניראת מהמם היום,החצאית הזאת עושה לך את התחת עגול וחטוב" נתנאל התחנף למורה בזמן שהתלמידים צוחקים,ואני רק רוצה לברוח מפה.
תמיד נתנאל ידע להגיד את המילה הנכונה לטובתו.
המורה האדימה והרשתה לנו להכנס,גורמת לנו להבטיח לה לא לאחר שוב השבוע.
היתיישבתי בשולחן האחרון,מסתכל על המורה שמדברת רק לעצמה בזמן שהתלמידים עסוקים בדברים אחרים.
תלמיד אחד שם את ראשו על השולחן כדי לישון,שני תלמידים אחרים דיברו אחד עם השני,כל אחד והעיסוקים שלו כדי לא להקשיב בשיעור.
אני לא כל כך מכיר את העבריינים בהוסטל,אני גם לא מעוניין בזה."מאור עשית שיעורי בית?" המורה שאלה אותי כשהייתי באמצע לישון.
הרמתי את ראשי מהשולחן,מלמלל איזה משהו.
השיעור היסתיים,ובאתי ללכת ישר לחדר שלי ולהסתגר בו.
"מאור חכה רגע אני צריכה לדבר איתך" המורה אמרה לי בזמן שכל התלמידים עברו אותי ואני פולט אנחת ייאוש.
"הציונים שלך על הריצפה,אתה ישן בשיעורים ומאחר,אתה אמור להשתנות,אתה חייב מאור" המורה הסתכלה עליי במבט של רצינות ואני רק רציתי לברוח ממנה.
כמו שכל תלמיד מדבר עם המורה שלו.
"אני אשתדל עכשיו אפשר ללכת?" שאלתי אותה והיא הינהנה,עליתי מהר לחדר שלי כדי לישון.
אבי החופר עצר אותי בכניסת החדר,אומר שאני היום אמור להיות אחראי על הכביסות.
לא היה לי כח לאף אחד,רציתי פשוט להיעלם בתוך השמיכה שלי ולא לקום לעולם.
הודעתי לו שעוד שעה אני ארד לחדר הכביסה ואעשה את המטלה הדרושה.
פעם ראשונה שאבי הקשיב לי,והלך.
כניראה שאני ניראה כאילו ראיתי שד או רוח רפאים,חבל באמת שלא.
ניכנסתי אל החדר,פושט את החולצה וחולץ את הנעליים,מגיע להיכנס למיטה ולישון עד שנתנאל עצר אותי.
"קח את הכדורים" נתנאל השליך לי את הטבלית של הכדורים נגד הדיכאון ויצא מהחדר,פעם ראשונה שאני לוקח אותם.
בעלתי אחד,ועדיין הרגשתי שמשהו לא השתנה,עדיין הרגשתי רייקנות.
רציתי באמת להרגיש אושר אמיתי,משהו שמגיע גם לי ולא רק לאנשים אחרים.
בעלתי עוד כדור,עדיין מרגיש את העצב השורר לי בלב.
בכדור החמישי עדיין הרגשתי שיש לי איזה חור שחור שאי אפשר למלא אותו,חבל שכדורים אמורים להשפיע עליי ולא החיים עצמם.
לכל אחד מגיע להיות מאושר,אז איך הכדורים האלו לא עוזרים? אמרו לי שאני אהיה עם שימחת חיים כשאני אטול אותם.
אז למה אני עדיין לא?בכדור השביעי כבר איבדתי שליטה,נפלתי לריצפה וראיתי שחור,כשאני שומע את נתנאל פותח את הדלת וזועק לעזרה,וכבר איבדתי את ההכרה.