שיר, נעים להכיר :) פרק- 25

קמתי עצבנית ביום למחרת. טוב, אולי עצבנית זאת לא המילה הנכונה.
קמתי סתמית וריקנית. לא הייתה לי סבלנות לאף אחד או לשום דבר. גם לא ליונתן. הוא התקשר, לא עניתי. הדבר הכי נורא זה שאפילו לא הרגשתי רע לגבי זה.
הסתגרתי בחדר של מאי, היא לא הייתה בבית.
גל עוד ישנה בחדר שלנו. לא היה לי כוח להתמודד עם החיוכים שלה בבוקר. נעלתי את החדר של מאי עם מפתח ישן שמצאתי במחסן.
ישבתי על הרצפה, לא היה לי אפילו כוח לכיסא, הוא הסתכל עלי בצורה מעצבנת. בעטתי בו.
קיפלתי את רגלי על הרצפה וחיבקתי אותן, הנחתי את ראשי ברכות על הברכיים.
השקט הזה היה כל מה שהייתי צריכה, הוא היה נורא, אבל פחות מהרעש.
אם היו שואלים אותי מה קרה שאני במצב רוח כזה לא הייתי מוצאת מה לענות, וזה לא כי הכל טוב ואני סתם במצב רוח רע. זה הכל רע ורק ברגעים כאלה אני שמה לב לזה.
התחלתי לבכות, גם את הדמעות לא יכולתי להסביר… הן באו לבד, עזרו לי להגדיר את המצב הזה- דיכאון.
"לפעמים אני מרגישה שאת פשוט שולחת לי גלים של כאב" אמרתי לאמא… היא לא שמעה, באופן מאוד לא מפתיע. אהבתי את זה, לדבר אליה ולהאשים אותה בלי שהיא יכולה לענות. הרגשתי לפעמים קצת מנצחת כשידעתי שאין לה מושג מה אני אומרת לה עכשיו. היא יכולה לדמיין שאני אומרת לה הכל ולטעות, אני אוהבת כשהיא טועה, אני אוהבת לא לדעת שהיא טועה ולדמיין את זה בכל זאת.
הדמעות לא נעצרו, הנחתי להן לזרום.
העולם הזה… מה הוא רוצה ממני בסך הכל? להיות אני. לפעמים זה כל כך קשה, אם העולם הזה רק היה יודע מה הוא דורש ממני.
אף אחד מעולם לא היה אני. אף אחד לא היה שיר הלל בת ה-16 מרחובות עם אחותה הקטנה- מאי ואבא שלה. רק אני אני. זה תפקיד גדול מידי על הכתפיים. אין לי מושג איך להיות אני, אף אחד לא עשה את זה לפני. אני צריכה לייצג את עצמי בכבוד.
איך לעזאזל אני עושה את זה?!
פעם אמרתי את כל המחשבות האלה לאמא… היא לא הייתה שם בשביל לענות כמובן, אבל דמיינתי אותה אומרת משהו בסגנון "פשוט תהיי את"… אהבתי לדמיין אותה מטומטמת ולנצח שוב.
עניתי לה "אבל זאת בדיוק הבעיה. שאני לא יודעת איך להיות אני." ואז היא אמרה-
"אז פשוט תעשי את מה שמרגיש לך טבעי לעשות"
עניתי לה, או למה שדמיינתי שהיא אמרה – "מרגיש לי טבעי להנות. המטרה שלי תהיה להנות"
מתחתי את הרגליים שלי שכבר התחילו להירדם ונזכרתי בדיאלוג הדפוק הזה שעשיתי עם עצמי, חייכתי לעצמי. 'איזו מטרה דפוקה זאת', אמרה הציניות שבי. הסכמתי איתה.
להנות לא יכולה להיות מטרה. זאת פשוט דרך להעביר את החיים בהכחשת הכאב.
נשענתי על הקיר.
שלפתי את הפלאפון מהכיס והנחתי אותו על הרצפה. הסתכלתי עליו במבט בוחן. הייתה לי בו את הגישה לבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם… לא רציתי את הגישה, לא רציתי את הבן האדם. זרקתי אותו על המיטה של מאי. הוא צלצל כעבור כמה שניות ריקניות. בחרתי לענות.
"היי שירי"
"היי" אמרתי ביובש.
"זה אני" יונתן אמר.
"אני יודעת" עניתי. שמעתי בשקט את ההפתעה שלו מחוסר ההתלהבות שלי.
"הכל בסדר, שירי?"
"בסדר זה עניין יחסי" עניתי ולא היה לי אכפת שאני מעמידה אותו במצב לא נעים. לא ממש היה לי אכפת ממשהו. סתמיות, זאת המילה.
"אני יכול לבוא לראות אותך?" הוא שאל כשהתחיל להבין שמשהו בי מוזר.
"יכול? כן, אני פשוט אעדיף שלא."
"שירי?" לשנייה הקול שלו המיס אותי.
"כן" עניתי ברכות בשנייה שאחרי.
"אני רוצה לבוא לראות אותך. אני רוצה שתרצי גם." גלגלתי עיניים, למרות שהיה משהו חמוד במשפט הזה. התחרטתי על הגלגול עיניים ושמחתי שהוא לעולם לא ידע שגלגלתי עליו את העיניים.
"תבוא" אמרתי וניתקתי. זרקתי את הפלאפון על המיטה שוב.
הוא בא כעבור כ-15 דקות אותן ביליתי על אותה הרצפה, באותה התנוחה עם מחשבות שונות. שמעתי את הצלצול שלו בדלת הראשית ובלי לזוז סימסתי לו 'תכנס. אני בחדר של מאי והבית ריק'.
כעבור 12 שניות (שמים לב לשניות כשיושבים בחדר נעול) הוא ניסה לפתוח את הדלת של החדר. לשנייה חזרה אלי ההתרגשות לקראתו, היא נדמה כשנזכרתי שאני אצטרך לקום כדי לפתוח לו את הדלת.
לא רציתי לקום, לשנייה חשבתי פשוט להישאר באותה התנוחה. בחדר הסגור לבד עם המחשבות שלי, הדבר היחידי שיש לי עליו שליטה.
קמתי ופתחתי לו את הדלת, הוא חייך חיוך מפוייס. חייכתי חיוך מוזר.
הוא נכנס, נעלתי את הדלת אחריו וחזרתי לרצפה. הוא התיישב לידי.
"אז מה עושים?" הוא שאל.
"יושבים על הרצפה ושותקים" עניתי.
הנוכחות שלו הציקה לי בדקות הראשונות, הוא הוציא את כל הכיף מלהיות בדיכאון… מלנחם את עצמי במחשבות בודדות.
הוא ישב שם ושתק כמו ילד ממושמע. מבטינו נפגשו, פתאום כל כך שמחתי שהוא שם. הוא הזכיר לי במבטו מהי שפיות והבריח את המחשבות האחרונות שחשבתי לפני שראיתי אותו, הוא הבריח את הבדידות והשיגעונות שלי.
"אני כל כך אוהבת אותך" אמרתי והרגשתי שחומת הקרח שבניתי סביבי נתכה.
"גם אני" הוא חייך.
"אז אני לא חייבת להסביר לך למה הייתי זבל?" שאלתי.
"לא" הוא ענה. נשקתי לו על האף.
"יופי… כי אין לי מושג" עניתי. הוא הנהן בראשו ועיניו נותרו מביטות בי.
"וגלגלתי עלייך עיניים" הוספתי משום מקום.
"גם זה בסדר" הוא ענה וצחק קצרות.
חיבקתי אותו.
החברה טובה לאדם, בני אדם זה דבר נחמד.