שיר, נעים להכיר :) פרק-5

יצאתי מהמכונית, סגרתי את הדלת, הסתובבתי ופניתי ללכת. הוא הקיש על החלון ופתח אותו.
"היה לי כיף, שיר."
"גם לי. תודה על הטרמפ"
"להתראות" אמר. נופפתי לשלום קטן ביד. הוא נסע. הכל נגמר. ישבתי על שפת המדרכה והחזקתי את הראש, מנסה לעכל ולתעד את כל השעות האחרונות. זה היה ערב הזוי. הכל קרה מהר מידי ונגמר מהר מידי. זה היה משהו חד פעמי, אין אפשרות אחרת. הוא חייל, הוא מבוגר ממני, בשבילו אני בטח עוד איזה קטינה מטומטמת שהוא הרשים ולקח לים. מעניין מה הוא עשה עם האחרות… זה חד פעמי, זהו. אין אפשרות אחרת. אם לא מבחינתו אז מבחינתי.
קמתי מהמדרכה. אסור שאבא יראה אותי ככה, מלאה בחול, ספוגה במים.
הקפתי את הבית, והגעתי לחלון שלי, למזלי הוא עוד נשאר פתוח מאתמול. הוא היה יותר גבוה משציפיתי ולכן זה דרש קצת מחשבה. סקרתי את סביבת החצר אחר דבר שיעזור לי לטפס.
מצאתי שרפרף קטן, מאובק ושבור. הנחתי עליו רגל מהססת, הוא התנדנד. אחזתי מהר בעדן החלון וקפצתי פנימה, השרפרף נפל ועשה רעש. נכנסתי לחדר החמים שלי. סגרתי את החלון.
רצתי למקלחת על קצות האצבעות ונעלתי את הדלת. פשטתי ממני את הבגדים הרטובים ועמדתי עירומה מול המראה.
"אני יפה" לחשתי לעצמי והרגשתי פתטית, סטרתי לעצמי והרגשתי עוד יותר פתטית. התחלתי לבכות. התיישבתי על קצת האמבטיה וייבבתי בשקט.
"למה את לא פה?" לחשתי להשתקפות שלי. היא לא ענתה דבר, נשארה בפנים כאובות חתומות.
"למה אני לא יכולה לספר לך?" הלוואי שהיית כאן. גוערת בי על שהגעתי מאוחר, מחבקת ודואגת. את היית שואלת אותי איפה הייתי ולמה אני רטובה ומלוכלכת. אני הייתי מספרת לך הכל, לא מסתירה ממך דבר.
ואז היינו יושבות על הספה ואת היית מכינה לי שוקו חם וטעים כדי שלא אצטנן ועוטפת אותי בשכבות חמות.
את היית מדברת איתי על בנים ומסבירה לי שמה שעשיתי היה לא אחראי, שלא כל בני האדם טובים, שאי אפשר לסמוך על כולם, ואז היית מודה לאלוהים שחזרתי בשלום.
היינו מתחבקות. הייתי מרגישה שוב בטוחה.
אבל את לא כאן. ושוב אני צריכה להיות האמא של עצמי, ולכעוס על הבחירות של עצמי. אני לא רוצה לכעוס על הבחירות שלי, אני רוצה להנות מהם. את זאת שצריכה לכעוס.
אני רוצה שתחזרי. למרות שזה שאת תחזרי לא יחזיר לי כלום… לא את השלווה, לא את האמון בך ולא את האהבה שלי אלייך.
אסור לי לבכות. אם אני אבכה מאי תתעורר ותפחד שמשהו קרה. נשכתי את השפתיים. נכנסתי למקלחת, מים חמים שטפו אותי, בכיתי. בכיתי חזק. סוג הבכי שאמור להקל אבל הוא רק מקשה.
אז מה אם אני בוכה? אז מה עם במים החמים שזורמים מעלי יש כמה דמעות שלי? המים יחלחלו למטה ואף אחד לא ידע שבכיתי שוב כמו ילדה קטנה, אף אחד לא יראה את הכאב.
יצאתי מהמקלחת והתעטפתי במגבת. הלכתי לחדר, שמתי גרביים חמות, טרנינג וקפוצ'ון ויצאתי לסלון.
אבא ישב על יד השולחן ועלעל במסמכים וחשבונות חשמל. כשהתקרבתי הוא הרים את מבטו אלי.
"יפה שלי! מתי חזרת?"
"מזמן, חשבתי שישנת. לא רציתי להעיר אותך" אני שונאת לשקר. שונאת. בעיקר לאבא.
"מתוקה! איך היה?"
"בסדר" זרקתי בסתמיות לא מחייבת. מזגתי לי כוס מים.
"עם מי הסתובבת?"
"סתם… אנשים…" אבא הביט בי בחשדנות אבל לא שאל עוד שאלות.
עליתי לחדר ונכנסתי למיטה החמה.
היה לי נעים, נעים וביתי.