שכול | 5(שקדוש)

עובר חודש עד שאני פוגש בה שוב. במקום האידיאלי. הסופר.
אני מגחך ומרים קוטג' 5%, שבמקרה סודר מתחת לאף שלה. היא מחווירה אבל לא טורחת להסתכל.
"שוב מתעלמת, שקד כהן?" אני מצקצק בלשוני, "לא נעים".
אני מחייך. היא משתדלת לא להסתכל אבל רואים עליה שהיא מתה להציץ.
"ממה את כל כך מפחדת? אני לא ארצח אותך. או אאנוס אותך בסמטה חשוכה" אני מצהיר. רק שלא תבקש את זה עוד בכתב.
"וואלה? דווקא נראה שיש לך מה לתאר." היא מסננת בציניות ולוקחת יוגורט לתוך הסלסילת מתכת המינימליסטית שלה.
"סי אס איי." אין אחד שלא יצא לו להתמכר לזבל הזה. פעם, פעמיים.
"מיאמי, ניו יורק, לאס וגאס?", היא זורמת, להפתעתי. אני מחייך.
"מיאמי, וגאס קוקסינלי" אני עונה. השפתיים שלה מתעקלות לחיוך קטן וגיחוך נפלט מביניהן.
"למה אתה ממשיך לנסות?" היא שואלת ברוגע. לפחות מחיצה אחת הורדנו.
"סתם, רוצה להכיר אותך קצת. רע?" אני עונה בכנות. היא נאנחת ולא עונה.
אני חולף על המדור בו הבירה נמצאת ודוחף לעגלה שתי שישיות. היא מגלגלת עיניים.
"סנובית" אני מסנן בתור בדיחה והיא מחייכת.
"שקד!" אני שומע קול גברי.
בחור שטני וחטוב עם זוג עיניים בהירות מתקדם אל עברינו. הוא מדביק לה נשיקה בצוואר. היא מחייכת. אוח, תפסיקי עם הזיוף הזה!..
אני מכחכח בגרון.
"יאלה, ביי מותק" אני ממהר להתקדם. כשאני חולף מספיק קרוב, אני לא מסתכל.
"לא מתחיל עם תפוסות" אני מסנן בלחש, במטרה שתשמע. במטרה שהוא לא ישמע.
אני משלם בקופה על האוכל והשתייה החריפה שהעמסתי והולך ברגל הביתה.
כשאני נכנס, הריח הריקני של הדירה מזכיר לי כמה שותפות זה חרא.
אני מסתכל על המיטה של אחי, הפוכה.
אלוהים. קונדום משומש.
זבל.
אני זורק כרית כדיי שתסתיר את הקונדום, שהנוזל שבו מעורר בי סלידה.
"נוווווווו" אני שומע קול נשי וצפצפני. מהמסדרון.
הדלת נפתחת.
אני עם הגב אליה.
אני מרגיש זוג זרועות עוטפות לי את המותניים…