שכול | 7(שקדוש)

"גברת! תסדרי את המדפים, מיד!" הקופאית צועקת לי באדישות.
אני מסתכלת עליו. הוא לא מבין מה נפל עליו. אני מסמיקה.
"את יכולה לרדת ממני?" הוא מסנן בדי תוקפנות. אני ממהרת לקום ממנו.
הוא קם וחוזר לקניות שלו.
הוא מתעלם ממני.
"רגע… לאן אתה הולך?" אני מסננת. אני לא יודעת מה עובר עליי… הוא שומע ועוצר.
"אני כבר אמרתי לך. אני לא מתחיל עם תפוסות." הוא מסנן. הוא חורק שיניים. הוא אפילו לא טורח להסתובב.
"הוא בגד בי…" אני פולטת. הוא מגחך ופולט נחירת בוז.
"זו כבר לא בעיה שלי. אני לא מתחיל עם תפוסות." הוא מסנן שוב וממשיך ללכת. הוא משאיר אותי מאחור.
המחשבה על אופיר עולה לי, ואני לא יודעת מה לעשות.
בסוף, אני מחליטה ללכת ולהגיד לו מה אני מרגישה.
להיפרד ממני.
כי אני מרגישה נבגדת. אבל יותר מהכל, כי אני אוהבת מישהו אחר.
אני חוזרת הביתה ונכנסת מתחת לזרם המים, שמנקה את כל התחושה.
אני מתלבשת הכי יפה ומושך שאני יכולה, ומתאפרת.
אולי זה פסול להסתמך על זה בתור משהו שיגרום לי להרגיש טוב יותר… אבל אני מרגישה שאני צריכה את זה.
אני יורדת. אני כמעט ורצה לשם… אם רק הנעלי עקב לא היו עוצרות אותי ככה.
אני נכנסת. אני מרגישה כאילו סערה נכנסת בי.
אני מסתכלת על אופיר ונשימתי נעתקת.
אני כמעט ופונה לצאת אבל הוא קולט אותי ומתקרב.
'מה את חושבת שאת עושה?!" הוא מסנן ונועץ בי מבט.
מה לעזאזל?!