שלג בבוסטון (פרק 1)

שמתי את המגפיים הכי מהר שיכולתי.. הצעיף חנק אותי והמעיל הציק לי אבל הייתי מוכנה לעשות הכל ולסבול את כל זה רק בשביל להגיע אליו.
"עלמה קדימה אין לנו הרבה זמן!" צעקה אמא
"אני יודעת, אני יודעת אני מיד יורדת"
נכנסנו למכונית ונסענו הכי מהר שיכולנו כדי שאני לא אאחר.
"היו לך מספיק איחורים גם ככה אני לא רוצה שתכשלי בגלל זה"
"אמא, אני יודעת שאת כועסת אבל באמת.. זה לא כל כך נורא כמו שזה נראה!"
אמא לא רצתה להקשיב לי ופשוט הוריה אותי מהאוטו והמשיכה לנסוע.
רצתי בכל המהירות כדי להגיע הכי מהר שיכולתי הנשימה שלי כמעט נעצרה והדופק שלי עלה על גדותיו!!
אבל למזלי הרב הגעתי בזמן.
"עלמה הינה את! דאגתי שלא תבואי כבר" אמרה לי דניאל
"היו הרבה פקקים. החורף עוד מעט מגיע וכולם רצים לקנות בגדים ושמיכות חמות אז נוצר פקק גדול בכניסה לשכונה."
המורה נכנסה לכיתה והושיבה את כל התלמידים במקומות.
"תלמידים היום מגיע אלינו תלמיד חדש מניו יורק. שמו שון."
כל הילדים היו סקרנים לראות מי זה שון החדש, וגם אני. למורה לקח זמן עד שהיא הסבירה לנו עליו במשך רבע שעה אבל בסופו של דבר הוא נכנס לכיתה.
הוא ניראה כל כך טוב מכל הבחינות. יש לו לב טוב לפי המראה שלו ובכלל המראה שלו עותר נשימה!!
"שון יקירי, אתה תשב ליד ספיר"
אני תמיד שנאתי שהמורה הייתה מושיבה ילדים שאניא והבת ליד ספיר. אתם מבינים ספיר היא הילדה הכי מקובלת בשכבה שלי ובכיתה שלי וכל מי שיושב לידה לאט לאט נהפך לסנוב.. העדפתי להסתובב ולהקשיב למורה.
ההפסקה הגיעה.. מיהרתי לארונית שלי כדי להוציא כמה ספרים שאני צריכה לשיעור הבא ובדיוק כשפתחתי את הארונית הכל נפל על הרצפה. התקופתי להרים את הספרים וראיתי מולי עוד שתי ידיים עוזרות..
הרמתי את ראשי כדי לראות למי שייכות הידיים וראיתי מולי את שון
"את צריכה עזרה?" שאל שון
"אה..אה.. כן זה יהיה מאוד נחמד מצדך" עניתי בחיוך וגמגום
שון עזר לי להרים את הספרים והתחיל לדבר איתי
"אז תגידי את לומדת פה בשכבה?" שאל
"אה.. למען האמת כן. אני לומדת איתך בכיתה."
"אה אני מצטער לא זכרתי אותך קצת קשה לי להתרגל לבית הספר ולילדים."
"אני מבינה אותך.. גם לי היה קשה בהתחלה"
"מה גם את חדשה כאן?"
"אממ… בערך"
"מה זאת אומרת בערך?"
….