שלמות- פרק שביעי

כבר שתים לפנות בוקר, ואני ערה. העיניים שלי משוטטות בחשיכת החדר, ואט אט עולות אל התקרה המתקלפת במעט.
המוח שלי מרוקן לגמרי ממחשבות, ואני סוף סוף יכולה להרגיש טיפה שקט נפשי.
הסטתי את מבטי אל שידת העץ הקטנה שעליה נח הטלפון שלי, ושוב הסטתי את מבטי אל התקרה.
לפתע נשמעו קולות בכי שקטים. קמתי מהמיטה באיטיות ויצאתי מהחדר. צעדתי במסדרון לאט לאט, צעדיי היו שקטים וכמעט לא נשמעו על הרצפות הקרירות.
"אהוב שלי, יהיה בסדר, אני כאן איתך." לפתע נשמע קולה של אריאל, אשר רעד ולא היה יציב כלל. דלת חדרם של אריאל ורואי הייתה סגורה, מה שהיה מוזר, מפני שהם אף פעם לא סוגרים את הדלת, כיוון שהם צריכים לשמוע אם אליה מתעוררת בלילה.
"אני לא יכול יותר, אני משתגע, אריאל. הם בחלומות שלי, הם שם, עוטרים את אותו הבד על הפנים שלהם ומתעללים בי." גם קולו של רואי רעד, ואני הנחתי שהוא התעורר בלילה מסיוט על החטיפה. ליבי נמחץ בקרבי ועיניי שרפו. לא ידעתי שהוא מתעורר בלילה מסיוטים. הוא תמיד נראה כל כך שמח, כאילו הוא עבר את זה ומה שהיה היה. רק עכשיו הבנתי כמה המחשבה הזאת ילדותית. מה שהיה היה? חה, הוא נחטף. עינו אותו במשך חצי שנה. איך הוא יכול להשאיר את זה בעבר?
"אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר, רואי. אני כאן איתך, אנחנו נתגבר על זה ביחד. אתה מאמין לי, נכון?" דמיינתי איך ידיה של אריאל עוטפות את לחיו הרטובות של רואי ברכות ובעידוד, ודמיינתי גם את עיניו של רואי מתרככות ומתמלאות באמונה.
"אני אוהב אותך." נשמע מפגש שפתיים קצרצר ואני נאנחתי בהקלה. רואי יהיה בסדר, כל עוד הוא עם אריאל.
***
"אריאל, קומי." נשמע קול גברי שזהיתי מיד כקולו של רואי. נהמתי והסתובבתי לצידי השני.
"אם תקומי עכשיו ותתארגני תוך חצי שעה אני אקפיץ אותך ללימודים," לפתע הרגשתי ששפתיים נושקות למצחי וצעדים התרחקו מהמיטה שלי ונעלמו לחלוטין.
נאנחתי בעייפות ופקחתי את עיניי. התיישבתי במיטה הרכה והנוחה ושיפשפתי את עיניי בעדינות.
קמתי מהמיטה ונרעדתי ברגע שכפות רגליי החמות נגעו ברצפות הקפואות.
רגליי תופפו על הרצפות במהירות וכעבור שניות בודדות הייתי כבר מחוץ לחדר ונעמדתי במסדרון. התקדמתי בעיניים חצי עצומות אל חדר האמבטיה, ודפקתי על הדלת באיטיות.
לאחר שאף אחד לא ענה, נכנסתי לחדר האמבטיה ונעלתי את הדלת אחרי. הפשלתי את מכנסי הפיג'מה שלי ואת תחתוניי והתיישבתי על האסלה, שהייתה מעט קרירה.
לאחר שסיימתי להטיל את מיימי, קמתי מהאסלה וניגשתי אל הכיור. צחצחתי את שיניי ושטפתי את פני ולאחר מכן ניגבתי אותם במגבת הרכה.
שקיות שחורות וקטנות נחו להן מתחת לעיניי, ואני נאנחתי בזעם מועט. לא רציתי להתאפר לבית הספר, אבל לא הייתה לי באמת ברירה- ללכת עם שקיות מתחת לעיניים זה לא בדיוק… מקסים.
כשיצאתי מחדר האמבטיה נתקלתי במבטו של רואי, שהיה עייף. כבר לא הייתי היחידה בעלת שקיות שחורות מתחת לעיניים.
"את נראת עייפה," רואי זרק את ההערה הזאת לאוויר, סתם ככה.
"אני יכולה להגיד את אותו הדבר עלייך," עקצתי אותו, ורואי חייך חיוך רחב.
"אני מוותר לך רק בגלל שאת האחות האהובה עליי," רואי מחץ אותי אליו, ואני חייכתי, ובשניה החיוך ירד מפני,
"אני האחות היחידה שלך." אמרתי בסתמיות, ורואי התחיל לצחוק.
התנתקתי מהחיבוק שלו והנדתי בראשי,
"אתה בלתי נסבל."
התקדמתי לכיוון החדר שהפך לכמעט שלי ונכנסתי אליו. חייכתי לעצמי ברשעות ופניתי לשאר עיסוקיי הבוקר שלי.
***
"את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" רואי פתח את השיחה שלנו במשפט הזה. נאנחתי וסגרתי אחרי את דלת הרכב. חגרתי את עצמי
והסטתי את מבטי אל רואי, שהיה נראה מעט מודאג. לא חשבתי שהוא יקח את ההצגות המבוימות שלי ברצינות, הוא בדרך כלל יודע מתי אני משתעשעת.
"כן, אני יודעת." אמרתי בחיוך קטן, ותוך שניות נראה שהוקל לו. הוא חייך אלי חיוך רחב והתקרב אלי, הצמיד את שפתיו החמימות אל מצחי וליטף את שיערי.
"מה זה פרץ האהבה הלא מוסבר הזה, רואי?" הבטתי ברואי במבט חושד.
רואי התיישר במושב שלו והתניע את הרכב,
"את אחותי הקטנה, אסור לי לאהוב אותך?" הוא שאל בתמימות, ואני רק הנדתי בראשי וחייכתי, והנחתי לנושא.
כעבור עשר דקות נסיעה הגענו אל המבנה הגדול, שמכונה גם תיכון. הוא נכנס לרחבת המכוניות והחנה את הרכב שלו בחניה הקרובה ביותר לשער.
חבורת נערים חלפו על פני המכונית של רואי, ועיניי הבנות ננעצו ברואי, עיניהן נצצו בזיק של התלהבות, ולאחר מכן מבטן עבר אלי, וכמו שניצוצות ההתלהבות התלקחו במהירות, באותה המהירות הם כבו.
נשקתי ללחיו של רואי ויצאתי מהרכב. התקדמתי לכיוון השער, חולפת במהירות על פני חבורת הנערים, שאפילו לא ניסו להסתיר את העובדה שהם דיברו עליי ועל רואי.
לפתע הטלפון שלי רעד בכיס מכנסי האחורי,
'ירדן מתקשרת אלייך'. חייכתי ועניתי לשיחה,
"כן ירדן?"
"תגידי, את כבר בבית הספר?" היא שאלה במהירות,
"כן, למה?"
"לא משנה, טוב, בואי, אני בכיתה." היא ניתקה את השיחה.
הבטתי במסך הטלפון הכבוי שלי במעט בלבול, וכעבור שניות בודדות החזרתי אותו לכיס מכנסיי וצעדתי בנינוחות לכיוון הכיתה שלי.
באמצע הדרך התחרטתי והחלטתי שאולי כדאי שאני אלך לראות מה שלום אמא שלי. שדיברתי איתה בטלפון, היא לא נשמעה טוב בכלל, אבל ידעתי שאין סיכוי שהיא תפסיד יום עבודה בגלל סיבות אישיות- היא לא אחת שמבזבזבת ימי עבודה בגלל סיבות אישיות. שיניתי כיוון והתחלתי ללכת לכיוון חדר המורים, בתקווה שהיא באמת שם ולא כבר התחילה ללמד. נכנסתי לחדר המורים וחיפשתי את אמא בעיניי. לאחר שלא מצאתי שיער חום כהה וגלי אשר מאפיין את אמא שלי, חיפשתי בעיניי מורה אחרת אשר אליה אוכל לגשת.
"את מחפשת אולי מישהו?" קול עמוק וצרוד נשמע מאחורי ואני מיהרתי להסתובב, אך עיניי לא היו מוכנות לעיניים הכחולות אשר איתן התלכד המבט שלי. הוא היה גבוה ממני לפחות בראש וחצי ועם שיער שחור ועיניים זהובות הוא סביר להניח גרם לאנחות רבות כשהוא עבר במסדרון בית הספר.
כנראה בהיתי בו לא מעט, כי הוא הרים את ידו אל מול עיניי ונופף בה,
"הכל בסדר?" עכשיו קולו נטף שעשוע מתוק, ואני כבר ידעתי שלחיי צבועות בצבע ארגמן בהיר.
"אה… כן, אני מצטערת. אתה יודע אולי איפה נמצאת המורה תמרה?" שאלתי בשקט, קולי רעד מעט ורציתי פשוט להעלם באותם הרגעים המביכים האלו. תמיד היה לי קושי בלתקשר עם בנים בצורה קלילה. תמיד הייתי מופתעת שהם דיברו אלי, הייתי מסמיקה, מגמגמת ומחייכת שלא לצורך.
"תמרה?" הבחור הצעיר הטה את ראשו הצידה ובחן את פניי. עיניו סרקו אותי והרגשתי את האודם שעל לחיי מתחזק.
"אני… הבת שלה." מלמלתי בחוסר רצון, ועיניו של הבחור נפקחו בתדהמה והבנה התפשטה על פניו.
"כשאני מסתכל עלייך עכשיו… את באמת דומה לה," הבחור הביט בי וחייך חיוך רחב ואני חשבתי על דרכים יצרתיות לקבור את עצמי מבלי שהוא ירגיש בכך.
"אתה יודע איפה היא?" הרגשתי טיפה חסרת נימוס, אבל באמת שהייתי לחוצה לעמוד מול גבר-גבר שכזה. וגם… הוא נראה ממש צעיר, מתי הוא הספיק להיות מורה?
"אה… כן, היא בכיתה י'ב חמש, שומרת עליהם בזמן שהם עושים מבחן-"
"תודה." קטעתי את המורה הצעיר בגסות והתקדמתי לכיוון היציאה מהמבנה של כיתות י'. הבית ספר שלנו היה בנוי בצורה מאוד מסודרת- שלושה בניינים, כל בניין שייך לשכבה אחרת בבית הספר. בנוסף לכך, לכל בניין היה מקצוע אשר למדו בו- הבניין של כיתות י' היה בניין מדעים, הבניין של כיתות י'א היה אומנות והבניין של כיתות י'ב עסק בכל המקצועות ההומניים למינהם.
בכל בניין היה גם חדר מורים קטן, בנוסף.
התקדמתי לכיוון הבניין של שכבת י'ב בגב זקוף וביטחון. אני לא אמורה לחשוש להיות בבניין שלהם רק בגלל שהם גדולים ממני.
לפני שעברנו לתיכון, כולם הפחידו אותנו שהכיתות הבוגרות יותר יתעללו בנו. אני ניסיתי להתעלם מכל השטויות האלו, אבל הנה, ברגע האמת, אני טיפה חוששת שיזרקו עליי בלון מים.
אופק תמיד ניסה להרגיע אותי, אבל לרוב התחיל לצחוק ולהקניט אותי שאני ילדונת, ושאני לא מבינה ששטויות כמו בלוני מים לא מעניינים את הכיתות הבוגרות.

"ומה אם מישהו יזרוק עליי בלון מים, אופק? כמה תצחק אז, בזמן שאני אדמם על המסדרון עד מוות?" תחבתי את אצבעי בחזהו השרירי של אופק, שרעד מצחוק באותו הרגע.
"זה בטח יהיה מצחיק, אני אבקש משגיא שיצלם וישלח לי בהודעה," וככה בעצם נזכרתי שאופק לא יהיה שם, כי הוא כבר לא ילמד בתיכון. הוא יהיה רחוק ממני. בשניה אחת כל הרצון להיות משועשעת ולצחוק עם אופק נעלם, ודיכאון עטף אותי. החיוך המתגרה ירד מפניי בשניות, ועיניי צרבו. מהר מאוד גם אופק הפסיק לצחוק, ונראה שהוא הבין מה גרם לי "לאבד" את זה.
כעבור כמה שניות זוג ידיים חסונות נכרכו סביבי ועטפו אותי בחום וברכות.
הרמתי את מבטי אל אופק, שהביט בע בעיניים עצובות, וחייכתי חיוך קטן ומאולץ,
"לא רציתי להעציב אותך, אני מצטער," הוא נשק למצחי ברכות שריככה אותי כל פעם מחדש ואני הרשתי לעצמי לכרוך סביבו את זרועותיי בזהירות.
"אני לא רוצה שתעזוב." אמרתי בכנות, והבטתי באותן עיניים יפות שגרמו לבטני להתהפך. העיניים של אופק מדהימות.
"את חושבת שאני רוצה לעזוב אותך, יפה שלי? בחיים לא חשבתי אפילו על להתרחק ממך." הוא ליטף את הלחי שלי ברכות וחתמנו את האהבה שהורגשה באוויר בנשיקה מתוקה על השפתיים.

דפקתי על דלת העץ וקולה המוכר של אמי נשמע מתוך הכיתה. בלעתי את רוקי ופתחתי את הדלת.
נכנסתי אל הכיתה, ושלושים וחמש זוגות עיניים סקרניות ננעצו בי מבעד לטפסים של המבחן.
בין כל הנערים שהיו בכיתה, שניים תפסו את מבטי. אלו היו לירי ורון. הם ישבו באותו השולחן ושניהם הביטו בי בקור מסוים. לירי כבר לא הייתה שמחה וקופצניתש ורון… טוב, הוא אף פעם לא באמת היה נחמד אלי. כשמבטי ומבטו של רון הצטלבו, סומק הציף את לחיי. ולחשוב שכל האירועים האלו בתרחשו בשניות בודדות.
"אלמוג, מה את עושה פה?" קולה המופתע של אימי העיר אותי מהמבוכה שלי.
"אה… אני צריכה לדבר איתך." אמרתי בשקט והסטתי את מבטי מרון אל אמא.
"וזה לא יכול לחכות לבית?" אמא כנראה החליטה לגלות לכל הכיתה שהיא אמא שלי. יופי, אמא. וחוץ מזה, אני בכלל לא חוזרת הביתה-
"תמרה, זאת הבת שלך? איזו מהממת!"
קול צווחני קטע את מחשבותיי. העברתי את מבטי אל הבחורה שהחמיאה לי. היא הייתה בעלת שיער חום מתולתל ועיניים ירוקות והייתה יפה מאוד. חייכתי בביישנות והנדתי בראשי להוקרת תודה.
"רגע, רגע, רגע," נער בעל שיער בלונדיני קם לפתע ממקומו, ואני כבר נבהלתי. מה הולך פה, בכיתה י'ב חמש?
"את חברה של אופק!" הוא הכריז, ואני רציתי לקבור את עצמי בפעם השניה לאותו הבוקר.
"מה?! את חברה של אופק?" בחורה צווחנית קמה ממקומה. שיערה החום השתרע על גבה ועיניה הכחולות הבזיקו בקנאה. אלוהים, לאן הכנסתי את עצמי?
"אמא, אני אדבר איתך בהפסקה, ביי." מלמלתי במהירות וברחתי מהכיתה המוזרנ הזאת.
מה זה היה?