שלמות – פרק שני

פרק 1 – כמעט קבוע

"אלמוגי, את נשארת לארוחת ערב, נכון?" אריאל נכנסה אל חדר האורחים, שבאופן כמעט קבוע, הפך להיות החדר שלי. אני ורואי ישבנו לצד שולחן הכתיבה, שדפי מתמטיקה רבים מפוזרים עליו, ורואי מנסה להסביר לי משוואה שהייתי אמורה כבר לדעת בכיתה ח'.
"בטח." חייכתי חיוך רחב ואספתי את כל דפי המתמטיקה המקושקשים והמשורבטים.
"אני לא אתפלא אם יתגלה לי מתישהו שהברזת מכל שיעורי מתמטיקה בכיתה ח', את פשוט חסרת תקווה." רואי קם מכיסא העץ עליו ישב, וגם אני קמתי.
"היי, אל תגיד לה ככה, זה לא יפה." אריאל התערבה לטובתי, ואני חרצתי לרואי לשון. הוא צחק והניח את ידו על שיערי, ואז פרע אותו.
"היא יודעת שאני לא מתכוון לזה, נכון, אלמוג?" רואי הזיז את ידו משיערי, ואני גלגלתי את עיניי.
"זה לא שאני תלמידה גרועה, אתה פשוט מורה נוראי." הכרזתי ואריאל צחקה.
"אתה רואה למה אני כל כך אוהבת את הילדה הזאת? היא יורדת עלייך, והיא טובה בזה." אריאל אמרה בהתלהבות, ורואי צחק והתקרב אל אריאל. הוא כרך את זרועותיו סביבה, ובשניה היא נמסה. הוא נשק לשפתיה ברכות, והיא כמובן הסמיקה. חייכתי חיוך קטן וחשבתי לעצמי,
קיימת אהבה גדולה יותר משלהם? ברגעים מסוימים, האהבה שלי ושל אופק אפילו לא קרובה לגודל האהבה של רואי ואריאל. אני רואה איך רואי מסתכל על אריאל, ולהפך, ואני מקנאה. הלוואי ואופק היה מסתכל עליי ככה.
זה לא שהאהבה שלי ושל אופק לא חזקה, היא מאוד חזקה, אבל היא בחיים לא תתקרב לחוזק של האהבה של אריאל ורואי.
כעבור כמה שניות רואי ואריאל התנתקנו מהנשיקה הרכה שלהם.
"טוב, לך תעשה משהו מועיל ותרדים את אליה בזמן שאני ואלמוג נערוך את השולחן." אריאל צחקה, ואז רואי הגניב עוד נשיקה וברח מהחדר. אריאל התקרבה אלי לאחר שרואי יצא מהחדר, וחייכה בביישנות,
"סליחה שהיית צריכה לראות את זה עכשיו, זה לא היה לעניין." היא אמרה, ואני צחקתי.
"אריאל, תאמיני לי, זה היה מאוד לעניין. תמיד כיף לי לראות אתכם מאושרים ביחד." קפצתי עליה בחיבוק, ואריאל צחקה וחיבקה אותי בחזרה.
"אני ממש שמחה שנכנסת לחיים של רואי, את עושה אותו מאושר." לחשתי בשקט, ובאמת התכוונתי לכל מילה ומילה.
"אני שמחה שאת ורואי נכנסתם לי לחיים, אתם המשפחה שלי." אריאל הידקה את החיבוק, וכעבור כמה שניות של דממה התנתקנו מהחיבוק ויצאנו מהחדר אורחים, שבאופן כמעט קבוע, הוא החדר שלי.
***
"אז מה… עוד שבוע את מתחילה ללמוד בתיכון, את מתרגשת?" אני, רואי ואריאל ישבנו סביב שולחן ואכלנו. הייתה אווירה של משפחתיות, וזה מה שעשה את כל היופי.
כשאריאל שאלה אותי אם אני מתרגשת שאני מתחילה ללמוד בתיכון, תהיתי מה לענות לה. כן, אני מתרגשת להתחיל ללמוד בתיכון, אבל מצד שני, הייתי שמחה יותר אם אופק היה נמצא איתי והיה שומר עליי. אופק עכשיו עולה לכיתה י'ב, ככה שאם הוא היה נשאר בעיר, הוא היה איתי באותו הבית ספר.
"כן, אני מתרגשת." עניתי לבסוף. למה שאני אתחיל לדכא עכשיו את כל האווירה עם הדיכאון האישי שלי?
"בלי שטויות, אלמוג. לא לעשן, לא לשתות, אני סומך עלייך." רואי הזהיר אותי, ואני צחקתי,
"רואי, אני נגעלת מעשן של סיגריות ושונאת שאנשים שיכורים נמצאים לידי, אתה באמת חושב שאני אלך לדפוק את הראש עם כל הערסים של השכבה?" שאלתי בשעשוע, ואריאל גיחכה,
"אתה באמת לא מכיר מספיק טוב את אחותך?" היא שאלה בהתגרות, ורואי גלגל את עיניו,
"רדו לי מהגב שתיכן." הוא תחב כף אורז לפיו, ואני ואריאל צחקנו.
***
"הלו?" עניתי לטלפון אפילו מבלי להסתכל מי מתקשר. למה שמישהו יתקשר אלי בארבע לפנות בוקר?
"לא דיברנו היום, שכחת ממני?" הקול שלו גרם לליבי להעצר. אופק.
"בחיים לא." לחשתי בשקט, וצחוקו של אופק היה שקט ומתנגן. התגעגעתי לצחוק הזה, כל היום לא שמעתי אותו.
"התגעגעתי אלייך." קולו מלטף, עיניי מוצפות בשניה בדמעות חמימות ומלוחות.
"התגעגעתי יותר." אמרתי בכנות, והדמעות זלגו במורד לחיי והרטיבו אותן. אמנם האהבה שלנו לא הכי חזקה בעולם, אבל זאת עדיין אהבה, והיא נבנת ומתחזקת עם כל יום שעובר.
"אני אוהב אותך, אל תשכחי את זה." הוא אמר ברכות.
"אני אוהבת אותך." קולי רעד ומשכתי באפי. לא יכולתי יותר לשמור הכל בפנים. איך אני אוכל ללמוד בתיכון יום-יום, לחיות יום-יום, מבלי לראות אותו כל יום?
"את בוכה?" אופק נשמע מופתע מעט, ולמען האמת, לא הבנתי למה. אני תמיד הייתי ותמיד אהיה בכיינית. אני מאמינה שאם כואב, וקשה, הדבר הכי משחרר זה להוציא את כל הכאב והקושי בבכי.
"אולי." צחקקתי מבעד לדמעות, ושמעתי את אופק נאנח בכאב מצידו השני של הקוו.
"סליחה שהתקשרתי כל כך מאוחר, אהובה שלי. התגעגעתי אלייך כל כך, לא הפסקתי לחשוב עלייך." הוא אמר בשקט, ואני הרגשתי את ליבי מנתר בהתרגשות. אהבתי את המילים הקטנות והיפות שאופק היה תמיד לוחש לי.
"אין לך על מה לבקש סליחה, אני מאושרת שהתקשרת." אמרתי בשקט.
"רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך יותר."
"לילה טוב, אהובה."
***
"אני לא אוהבת שאת נעלמת לנו ככה לסוף השבוע, את אמורה לעשות איתנו את ארוחת שישי." אמא מלמלה בזמן שקיפלה כביסה, ואני ישבתי לצידה וצפיתי בטלוויזיה.
"אמא, אבא בקושי בבית. תסתכלי על השעה, תשע וחצי בערב, והוא עדיין לא הגיע הביתה. זה שונה ביום שישי?" פזלתי לכיוון אמא, שנעה במקומה בחוסר נוחות.
"אבא שלך עובד קשה מאוד כדי להביא כסף הביתה." היא מוכרת לעצמה שוב את התירוץ הזה. היא באמת חושבת שהוא עובד עד השעה הזאת? אמנם אין באמת "ראיות" שהוא בוגד באמא, אבל מה הוא עוד יכול לעשות עד השעות המאוחרות של הערב? אני דיי בטוחה שהוא לא עובד במשרד שלו עד השעה עשר בלילה, או מאוחר יותר.
"אני יודעת שהוא עובד קשה מאוד, אבל הוא יכול גם לפנות זמן למשפחה שלו." החלטתי לא ללכת איתה ראש בראש, ולזרום איתה.
אמא נאנחה מעט,
"גם אני חושבת ככה, אלמוג. אבל את מכירה את אבא שלך, הוא אף פעם לא מקשיב." היא הייתה נשמעת מעט מיואשת, אולי אפילו עצובה. את האמת, שריחמתי על אמא. אבא הוא לא הגבר ה"מושלם" והוא אפילו לא קרוב ללהיות עשירית מכך. לעומתו, אמא אמנם נודניקית לא קטנה, אבל היא כן דואגת, וכן אוהבת.
"יהיה בסדר, אמא." הנחתי את ידי על ידה, ונראה היה שהיא מעט מופתעת, אך מהר מאוד היא לחצה את ידי בחיבה וברכות.
"אני יודעת."
***
הימים חולפים, את רובם אני מעבירה בלמידה, או בצפיה בטלווזיה. לצאת עם חברות- אני לא יוצאת. לצאת לבד- גם את זה אני לא עושה. אני לא מוצאת טעם לצאת ולהנות, אם אופק לא איתי.
מאז שהתחלתי את הקשר עם אופק, כל ה"חברות" שלי התסכלו עליי במבט עקום. הן חשבו שנערה שלקראת סיום סוף כיתה ט' לא אמורה לאהוב ולא אמורה להיות נאהבת. הן אמרו שאני זנותית בפעם הראשונה שאני ואופק התנשקנו, אחרי חודש שהיינו ביחד. הן אמרו שאופק רק רוצה לנצל אותי לסקס, ושאני מטרה קלה. אנשים בוגרים בטח יחשבו שהן רק דאגו לי, אבל מנקודת המבט שלי, זה בכלל לא ככה. התעצבנתי שהן לא תומכות בי, ולא שמחות שיש לי אהבה.
אולי התיכון הוא מקום טוב למצוא חברות חדשות, כאלו שיתמכו בקשר שלי עם אופק.
אם… אם הקשר הזה ישרוד בכלל. הפחד הכי גדול שלי מהמרחק הזה, שאופק יבין שאני לא בדיוק הכי מיוחדת, ושהוא ימצא מישהי חדשה. לאופק אף פעם לא היו חסרות מחזרות, הוא תמיד נראה ותמיד יראה טוב- שיערו שטני מבולגן, עיניו חומות, אך יש בהן גוון ירקרק, והגוף שלו מחוטב. הבנות תמיד עפו עליו, וברגע שהוא מצא עניין בי, הייתי המומה. הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה במועדון נוער. אני הייתי עם חברות וידידים שלי, והוא היה עם חברים שלו. אני מניחה שהייתי דיי בולטת, למרות שלא התכוונתי לכך- בכל זאת, הנערה היחידה במועדון שלא רוקדת. חיוך קטן עלה על שפתיי שנזכרתי ברגע שהוא ניגש אלי.
~~~
"אז מה, בחורה יפה כמוך לא רוקדת?" הנער שעמד מולי היה גדול ממני לפחות בשנתיים, והרגשתי טיפה מאויימת. לא היה נראה שהוא שתוי, אבל בכל זאת… מה נער בן שבע עשרה, או יותר, יכול לרצות מנערה בת חמש-עשרה? היו לו עיניים גדולות, והשיער שלו היה שטני והיה נראה ממש רך. בדרך כלל אני לא נמשכת לבעלי שיער בהיר, אבל… היה בו משהו מיוחד. אני חושבת שזה היה החיוך שלו, היה לו חיוך שמשדר ביטחון עצמי.
"יש לך את המשפט הזה ביותר נדוש?" פלטתי במהירות, מבלי לחשוב יותר מדי. הנער קפא במקום לכמה שניות, ואני בנתיים הסמקתי, אך כשחלפו אותן כמה שניות, חיוך רחב יותר נמתח על פניו.
"ידעתי שהמשפט הזה לא יעבוד עלייך."
"בגלל זה קפאת ככה?" הפתעתי את עצמי שוב, והסמקתי עוד יותר. מה קורה לי? בדרך כלל אין לי ביטחון עם בנים, ובטח שלא עם בנים שגדולים ממני בלא-מעט שנים.
"לא, פשוט ניסיתי להבין מה צבע העיניים שלך, ואיך הריסים שלך כל-כך ארוכים." לפתע הוא נהפך לרציני. במקום להיות עוקצנית, האדמתי אפילו עוד יותר, אך לפחות הוא לא ראה את זה בחושך של המועדון. השפלתי מבט אל רצפת המועדון, וקמתי במהירות מהספה עליה ישבתי.
"לאן את הולכת?" הנער שאל בחוסר הבנה, ובלי לענות לו, ברחתי הרחק. הרחק ממנו.
~~~
תחבתי את ראשי בכרית. לא עשיתי לו את החיים קלים, אבל אני חושבת שהוא אהב את זה.
הרמתי את ראשי לשניה וסרקתי בעיניי אחר הטלפון שלי. כשהבחנתי בו, לקחתי אותו מהשידה ונכנסתי להודעות. מבלי לחשוב יותר מדי, שלחתי לאופק הודעה:
'אז מה, בחור יפה כמוך כבר לא שולח הודעה?'