שמים אינסופיים [אזהרה- מכיל קשת בענן]

רוח נעימה מלטפת את פני בעודי שוכב על גבי לצד סב בראשי על חזו, אני מביט לשמיים בגוון תכלת מרהיב עם עננים לבנים מתעופפים מעלינו ומעל קרחת היער המיוחדת שלנו. העצים שמקיפים אותנו במעגל כמעט מושלם לא נכנסים לשדה הראיה שלי, ולדעתי עדיף שכך. הם יהרסו את האין סופיות של השמיים אם יעשו כך, והשמיים שלי משתרעים עד האין סוף ונותנים בית חם למליוני מחשבות, עננים וכוכבים.
סב שוכב על הדשא הרך וידיו על עורפו, הוא חמים כל כך ואני לא יכול לקבל מספיק. הייתי רוצה שיכרך את זרועו המגוננת סביבי וימשוך אותי לחיבוק שתמיד אהבתי כל כך. הייתי רוצה, לפחות, שיתן לי לשזור את אצבעותי בשלו. לראות את ההבדלים ביננו, ולא להאמין כמה אנחנו שונים ובכל זאת- כמה שאני אוהב אותו.
כל דבר אני יכול לשים במילים פשוטות כי כל דבר הוא פשוט כל עוד הוא מתחת למשהו. תה הוא עלים מיובשים ומים, שוקו הוא חלב וקקאו עם דברים ממתיקים. רגש הוא דבר שנוצר במוח ומשחרר הורמונים שונים, השמיים הם הגבול ביננו לבין החלל וכחול הוא קרינה שאנחנו יכולים לראות.
אבל את סב לא הצלחתי לשים במילים. הוא היה חמים, והוא היה אוהב, ואת האהבה שלו לא הצלחתי לכנות "סחרור מטאבולים במוח" ולא "הורמונים" ולא שום דבר מלבד האסור בהגדרה- הדבר המוגדר. יכלתי רק לומר אהבה, ואף המילה הזאת התכווצה באימה כשהיא ראתה את שעליה לתאר.
הרגשתי את החזה שלו עולה ויורד, חייכתי לעצמי בנועם ועצמי עיניים. "היי, סב."
"ממ?" הוא שאל, יכלתי לראות בעיני רוחי שיש לו את הגבעול הזה בפה. זה שמזכיר חיטה- או שעורה? אבל הוא ירוק והוא גדל פרא. תמיד יש אותם אצל חקלאים או איכרים בציורים.
"עוד מעט העולם נגמר," ציינתי.
"ככה הם אומרים," הוא ענה ושמעתי אותו מוציא את הגבעול.
"אתה מאמין לזה?" שאלתי בסקרנות.
הוא שתק לכמה שניות. "ומה איתך?"
"מה איתי?"
"מאמין?"
"לא ממש," הודיתי. "אבל אי אפשר באמת לדעת. אין להם על מה לבסס את זה, אבל אולי הם צודקים."
"ואם זה נכון?" הוא שאל.
"אז נמות."
"ומה יהיה אם נמות?"
"תלוי מה יקרה עם כדור הארץ." גיחכתי, מה באמת אמור לקרות עם כדור הארץ?
"ואם נעבור לעולם הבא?" שאל סב.
"אז אני מקווה שגם בו יש שמיים כאלה," אמרתי ופקחתי את עיני, חוזר להינות מעננים חדשים לגמרי.
"ואם אני לא אהיה בו?"
התיישבתי והבטתי בו בבלבול. "כולם ימותו ואתה לא?"
"פיק," הוא אמר והתרומם לישיבה מולי. "אם באמת נמות מחר, אני רוצה שיהיה לי מצפון נקי."
הסקרנות שלי התגברה בעודו לוקח נשימה עמוקה.
"אתה ילד, אתה פשוט ילד. וזה לא דבר רע, אבל אני לא ילד, ואני מנצל אותך. אני שונא את עצמי כל כך שנייה ששיתפתי בזה פעולה. לך הביתה, לך לחברים, אני לא באמת יכול לאהוב אותך, אתה צעיר ממני בשש שנים!"
דמעות החלו לזלוג מעיני בעוד הרוח מתגברת. בהיתי בו בשוק, לא בטוח מה לומר.
"והאמת היא שאני לא אוהב אותך. אני מחבב אותך, פיקו, אתה בחור חמוד. ואני לא יכול לשנוא אותך, אבל הדברים שעשיתי לך, תראה אותך, אתה עדיין מדבר על השמיים בגן עדן… אם נמות מחר אני לא אוכל לישון בקבר שלי בשקט, אתה היית כל כך מאושר שלא יכלתי לומר לא אבל זה פשוט-"
דמעותי הפכו לסערה של ממש תוך כדי נאומו, ואף לא פעם אחת הוא עצר כדי לנחם אותי. רציתי לצרוח עליו, ורציתי לצעוק שהוא עיוור, רציתי לסתור לו ובאותו זמן התפללתי שרק ילך כבר. הרגשתי כאילו זו רק בדיחה, והוא צוחק והוא סתם רוצה לראות אותי בוכה כדי להיות מגעיל.
אבל הוא סיים את הנאום שלו ולא התייחס לשום דמעה שזלגה על הדשא תחתי.
לבסוף, הוא הלך. הוא לא הביט אחורה.
באותה תנוחה ידבר היחיד שראיתי היה העצים, והשמיים האין סופיים שלי נמוגו. באותו רגע הבנתי שאי אפשר לתאר כלום במילים. לא קיימת הגדרה לשום דבר ביקום.
ולא הייתי צריך לחכות ליום אחרי, כי סוף העולם נפל עלי באותה דקה, באותו המקום.