שעת העוצר לאהבה | 12

גופה. גופת אדם. נוטפת דם מחוריה ועד לקצה שמלתה הלבנה, הנקייה כל כך. הנקייה שהתלכלכה בתום התמימות של… עצמה. אני מזועזעת, אבל במצב שכזה אני לא מופתעת בכלל.

הוא מסתכל עליי. חיוך קלוש לוקח לו עד שהוא מבין את חומרת המצב.

"אני מעדיף שלא להסביר לך את כל העניין פה. ברחוב, בגשם." הוא ממלמל. אני מבינה אותו, לך תסביר רצח של בן אדם בשתיי דקות תוך שיחה עם המשטרה. אני מסתכלת עליו ומרימה את גבותיי. אני מקווה שהוא מבין את הרמז, אבל הוא קוטע אותי בתנועת יד חדה.

"אי אפשר להתקשר למשטרה, במקרה הזה" הוא אומר. הוא מרים את הנערה בין הזרועות הגדולות, העבות, והקרות שלו. תוך שניות הדם הספוג בשמלתה נעלם ומתחלף בלובן מלחיץ. לובן לבן. כל כך…. לבן.

אני מסתכלת עליו. הבלבול כנראה מציף לי את הפנים, כי הוא מושך בכתפיים.

הוא מתקדם אליי. הוא מתקופף מעט ומסמן לי לקפוץ עם האגודל. שק קמח?

אני מחליטה לזרום ומטפסת לו על הגב.

תוך שתיי שניות אני מרגישה את הרוח חולפת ומכה בי. היא מהירה, היא הכי זריזה שאי פעם ידעתי. אני מסתכלת, אבל הקושי עולה אפילו בהתבוננות.

אנחנו מדלגים מגג לגג, עד שתוך עשר דקות אנחנו כבר בעולם אחר.

לא עולם אחר, מדינה אחרת. חלפנו על גבי הגבול בלי להניד עפעף.

הוא מוריד אותי, ומסתכל לצדדים. הוא מניח את הבחורה החיוורת לפניו, וממתין.

"ומי הזונה שהבאת איתך?" מסנן קול לא מוכר, גברי למדיי, קר ואדיש.

אני נוחרת בבוז. הוא מגחך. אני מרגישה מגע אצבעות קרות על כתפיי. אני מחליטה שלא לזוז ואף לא לרגע. הוא בטח יודע מה אני זוממת, אבל לא אכפת לי. החיים הם לא דימדומים.