שעת העוצר לאהבה | 13

פאב לא הכי נחשק, בקצהו השני של העיר, רעוע במראה ובאופי יחדיו.

אני מסתכלת לצדדים, שנייה לפניי שאני נכנסת. האיש המבוגר שעומד מאחורי הדלפק נראה חצי עיוור, מבוגר מאוד, ולא נראה שהרטייה ממש עוזרת לו.

אני מכחכחת בגרון ומצלצלת בפעמון שעל השולחן. רק בשביל להוכיח לו קיום לקוח, שהוא וודאי הופתע לגלות.

"מה תרצה, אדוני.?" הוא שואל בקול החלוד הזה שלו. זה שהנימה המתלווה אליו היא נימת קושי. אז כנראה שטעיתי. הוא עיוור לחלוטין.

"סקרן אותי" אני זורקת לאוויר את המשפט, שאני נוהגת להשתמש בו כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה שנים? על מה לעזאזל אנ י מדברת? אני מגחכת. הוא צוחק צחוק מקרטע. מצחיק אותי, מחדש.

הוא מערבב כמה משקאות פה ושם ובסוף מגיש לי בגביע זכוכית, לגלידה. גביע יפה, רעיון נהדר להגשת משקה אלכוהולי.

אני לוקחת שלוק זעיר. מעולה. עיוור עיוור, אבל גאונות היא במוח, לא בעיניים.

"מעולה. תרשום אותי פה קבועה" אני מגחכת. הוא מניף את היד שלו לאוויר. לא נראה שהוא באמת יודע מה הוא עושה.

"אז, את לא כמו כולם, אה?" הוא מרים למעלה את הרטייה. אומנם עין אחת היא תכלת חיוור, אך השחור שבשנייה…. מרתיע. אני מחייכת, חיוך מיסתורי.

"יפה לך, יקרה. רק זכרי, לא לשחק אותה אמיצה מול האמיצים ממך." הוא זורק משפט שנשאר באוויר מספר דקות. אני מסיימת את המשקה האלכוהולי בלגימה, ומסתובבת. אני מפנה לו את הגב.

"תודה, על העצה." אני מסננת בשקט. החיים הובילו אותי הנה, כנראה שהסיבה גדולה משחשבתי