תחת שמיכת השלג – פרק 1

פסיעותיי שקטות נורא, הרחב שקט כל כך ולבן להחריד.
השעה קרובה לחצות הלילה ואני עושה את דרכי המוכרת והקבועה בחזרה לדירתי המשותפת עם חברתי הטובה סוואנה.
אני מהדקת לגופי את המעיל הגדול והעבה המרופד כולו צמר מחמם, מסדרת את הצעיף שהתעופף עם הרוח הקלילה והקפואה שינוח מסודר על צווארי ויחמם אותי.
החזרתי את ידיי הענודות כפפות צמר תואמות למעיל אל תוך כיסיי כדי לשמור על כמה שיותר חום.
האווירה מקפיאה, ומרחוק אני מצליחה לשמוע צלצולי פעמונים שקטים, לוודאי מובייל ישן שמתנדנד עם הרוח הקפואה…
הדרך לאט לאט הופכת מוכרת יותר ויותר, המדרכה, העצים, הדירות הישנות בבניינים המתקלפים.
וכעבור דקות אחדות אני מגיעה אל הביניין המוכר בו אני גרה.
בניין ישן וחום שעומד על טילו כבר המון שנים, אני נכנסת מבעד לדלתות הכפולות מזכוכית אל תוך המבואה הקטנה והריקה.
קירות מתקלפים מקיפים אותי, רעש שקט של טיפטוף מפר את השקט השורר מסביב.
אני פוסעת וחוצה את המסדרון הקטן, דירתי בקומה הראשונה, אין שום צורך לעלות במדרגות או במעלית.
אני מוציאה מכיס מעילי את המפתח הקטן והכסוף הענוד על מחזיק מפתחות ישן שסוואנה חברתי הטובה הביאה לי לפני כמה שנים, שרק עברנו לגור כאן…
אני מכניסה את המפתח המבריק תחת מנורת המבואה המעומעמת לתוך החריץ ומסובבת בעדינות עד למשמע קול נקישה שקטה המסמנת שהדלת הנעולה פתוחה.
הדלת נפתחת בקול חריקה שקטה, אני נכנסת בדממה אל הדירה כדי לא ליצור שום רעש שיעיר את שותפתי שלוודאי כבר ישנה.
אני סוגרת בשקט את הדלת אחריי, נועלת את המנעול שבידית ואת המנעול הגדול הקבוע בקיר המונע כל סוג שהוא של פריצה.
אני מסתובבת בחזרה אל הדירה, אך הדבר הבא תופס אותי לגמריי לא מוכנה.
אור בהיר וזוהר נדלק ומסנוור את עיניי הבהירות.
״לעזאזל סוואנה הבהלת אותי!״ קראתי בקול לאחר שזיהיתי את חברתי המוכרת בעלת השיער הבלונדיני הארוך והשופע.
״את הבהלת אותי טיירה! למה לעזאזל את לא עונה לנייד שלך?״ שאלה אותי בהלם, היא לא נראתה כאילו ישנה כלל, היא חיכתה לבואי.
״הסוללה שלי מתה, נתקעתי עד מאוחר בספרייה״ עניתי כעבור רגע, מניחה את תיקי הכבד על הספה הכחולה מקטיפה.
היא מתיישבת על הספה, תולה בי עיניים גדולות וחומות.
״מצטערת שהדאגתי אותך״ אני נשברת אל מול עינייה החמות, היא כל כך טובה לעומתי שזה שובר לי את הלב.
״זה בסדר, רק בבקשה תטעיני את הנייד שלך יותר מחצי שעה להבא״ היא מחייכת ומשעינה את ראשה באנחה קלה על משענת הספה העבה.
״מבטיחה״ חייכתי אליה והתיישבתי לצידה, חולצת את המגפיים השחורות והמסורבלות מעל רגליי שכבר מילאו את השטיח הקטן שמתחת לשולחן הסלון בפתיתי שלג קטנים שנשרו מהם.
״חוץ מזה מה את עושה ערה?״ שאלתי אותה מבולבלת והפעם תורי היה לתלות בה עיניים תוהות.
״כבר לילות שאני לא מצליחה להירדם, מסע הפירסום הזה מתחיל לשגע אותי לגמרי״ אמרה בעצבים ונאנחה בעיניים עצומות.
״מועד הפירסום הולך ומתקרב ואני חסומה! כבר חודשים שלא הצלחתי לצלם אפילו לא תמונה אחת טובה״ התלוננה בפני.
היא עובדת במשרד פרסום ידוע וקיבלה משימה קשה להכין פרסומת לבושם חדש שעומד לצאת לשוק בתקופת החגים.
וכנראה שהיא לא מצליחה לצלם אף תמונה יפה שתתאים.
״אל תתרגשי סאוונה, זה קורה! את בלחץ ובגלל זה את לא מצליחה לעשות את מה שאת עושה הכי טוב״ נסיתי לעודד אותה כמה שיותר.
״תנסי להירגע, קחי קצת זמן חופש ותראי שבפעם הבאה את תצליחי יותר״ אני מחייכת אליה ומניחה יד מנחמת על כתפה.
״אני מקווה טיי, אם אני לא אצליח ככול הנראה יפטרו אותי״ אמרה במשיכת כתפיים קטנה וקמה ממקומה על הספה הנוחה.
״חוץ מזה, יש לי חדשות הרבה יותר טובות לספר לך!״ שינתה את הנושא בהתרגשות, אפשר לראות ניצוץ קטן ומבריק בעינייה החומות.
״מה קורה?״ שאלתי אותה סקרנית, היא אף פעם לא מתרגשת כל כך מדברים, מעניין מה הן החדשות הכל כך טובות שגורמות לה להתרגש כך.
״זה קייס, טיירה! הוא חוזר בחזרה לעיר!״ צווחה בהתרגשות וקפצה במקומה כמו ילדה קטנה.
ליבי החמיץ פעימה, קייס…
אחיה הגדול והחייל של סוואנה חברתי הטובה חוזר בחזרה.
קייס…
אין לי מושג למה הרגשתי ככה, סוג של הקלה מלווה בתחושת פספוס.
״איזה יופי!״ אמרתי בחיוך קל לסוואנה שחיוכה עדיין היה מרוח על פרצופה העדין והיפה.
״נראה לי שאני אלך לישון, מחר בבוקר הוא מגיע בטיסה הראשונה מגרמניה לניו יורק ואני הולכת לחכות לו בשדה תעופה״ אמרה לי בחיוך קטן ומתוק והתקדמה אל עבר המסדרון הקטן המחובר לסלון ולמטבח המוביל אל חדרי השינה.
היא נעצרת רגע לפניי שהיא נכנסת מבעד לדלת חדרה הבהיר והביטה לעברי כשהמבט השמח עדיין על פנייה הבהירות.
״רוצה לבוא איתי?״ שואלת אותי ומסכלת עליי בציפייה, מחכה לתשובה.
״כן תעירי אותי״ אמרתי במלמול קל, אוספת את חפציי מעל הספה הכחולה בסלון ונכנסת גם אני אל המסדרון הקטן.
״אוקיי, לילה טוב״ היא מחייכת לעברי חיוך אחרון ונכנסת לתוך חדר השינה הפרטי שלה.
אני נכנסת לחדרי הממוקם ממולה וסוגרת אחריי את הדלת הבהירה.
קייס…
לא שמעתי את השם הזה כל כך הרבה זמן, הוא מגיע לביקורים קצרים כל כמה חודשים אך כמעט ואף פעם לא יוצא לי לפגוש אותו, רק פגישות קטנות מלאות מבוכה, שתיקה ומבטים שגורמים לי לחוסר נוחות.
זה נשמע כאילו אני מאוהבת בו.
צחקוק שקט בוקע מפי בתגובה למחשבותיי, לעזאזל… אני לא מאוהבת בו ואני לא מרגישה אליו כלום, חוץ מדבר אחד…
הרצון המשגע הזה לקרוע מעל גופו את הבגדים.

הבוקר הגיע מוקדם יותר משחשבתי, השעות הבודדות בהן ישנתי לא הספיקו כדי למלא את המצבורים הריקים שלי כבר מזה שבועות.
תקופת המבחנים מתקרבת ובכל לילה אני מוצאת את עצמי תקועה במשך שעות בספרייה באוניברסיטה על מנת לחזור על החומר כמה שיותר.
״קומי ועורי אהובה״ אני שומעת את קולה של סוואנה קורע את הדממה ואת קו המחשבות שלי, קוראת לי לקום מהמיטה.
״קדימה טיירה, חייבים לצאת כמה שיותר מהר״ אמרה בחיוך רחב כשהיא פותחת את וילונות חדרי לנוף הרחוב המושלג והלבן.
״לא התלוצצת כשאמרת מוקדם…״ מלמלתי עייפה וקמתי לאט מהמיטה החמה, מקללת את הרגע שהסכמתי לבוא איתה במקום להמשיך לישון במיטה הנוחה.
״יוצאים עוד חצי שעה, תתארגני מהר״ אמרה באנחה מלווה בחיוך ויצאה מחדרי מותירה אותי לבדי.
קמתי מהמצעים החמים, משאירה מאחוריי את חום גופי ופוסעת אל עבר המקלחת הפרטית והקטנה שבחדרי.
הכל קפוא כל כך…
שטפתי מהר את פניי וצחצחתי את שיניי הלבנות הקטנות והישרות וחזרתי בחזרה לחדרי המסודר כל כך.
פתחתי את הארון, לובשת את הבגדים הראשונים הנחים למולי.
מכנס ג׳ינס בהיר עם מעט שפשופים, חולצה מצמר שחורה, ארוכה וטיפה רחבה.
מעל לבשתי את מעיל הכפתורים השחור והגדול שלי שישמור על חום גופי תחת שמיכת השלג המכסה את ניו-יורק.
נעלתי מהר לרגליי את מגפיי השחורות, עוטפת סביב צווארי צעיף שחור ועבה וממהרת לקחת את חפציי הזרוקים בתיקי השחור.
יצאתי מחדרי, מרססת בדרכי אל המטבח בושם נעים שסוואנה קנתה לי לפני כמה שבועות בודדים.
״את נראת מהמם״ אמרה סוואנה בחיוך כשראתה אותי, היא עמדה במבטבח כבר לבושה ומאורגנת ובחשה בכפיות קטנות כוסות שתייה חמות.
לה תה רותח ולי כוס נס עם תערובת של לוז אגוזים מתוק.
״תודה יקירתי״ חייכתי אליה בשובבות ולקחתי את כוס הנס החמה שמיד הפשירה את אצבעותיי הקפואות.
״קדימה כדי שניצא, עד שנצליח לתפוס מונית בעיר הזאת אחיך כבר ירד מהמטוס״ אמרתי באנחה ובחיוך קל.
היא הנהנה וחטפה את תיקה הבהיר מעל שולחן המטבח הקטן מעץ מלא.
יצאנו שתינו מהדירה הקטנה, נועלות את הדלת ויוצאות במהירות מהבניין המתקלף כדי להספיק לתפוס כמה שיותר מהר מונית שתקח אותנו לשדה התעופה.